אני לא הולכת לחיות הרבה זמן, אני יודעת.
מי שהחליט על קיומי, ההוא שיצר אותי [אולי אלו שני בני אדם, אולי רק סוג של רשת לא מוסברת של רגש בורא], קבע שאני לא אשאר פה הרבה.
אף פעם לא אמרו לי את זה, אבל אני מרגישה את זה, זה משהו באוויר.
אבל אני, אני לא רוצה למות, לא רוצה שכל סיפור חיי פשוט יתפוצץ לו ככה פתאום, בלי שום סיבה ובלי כל הגיון. אני רוצה עוד קצת זמן פה, לפחות עוד קצת, מעט.
יש עוד בקרים שטופים בשמש שאמורה לזרוח ולחמם את כולי, יש עוד נופים שאפספס לחינם, אפילו כמה בני אדם טובים שאני לא מוכנה לוותר על ההזדמנות בה עיניי המדומות, באמת יוכלו לפגוש בהם.
אני רוצה עוד זמן פה, אני לא רוצה למות. לא רוצה, לא מוכנה.
אני פה, מתחבאת במקום חשוך שכזה, מעין מחסן באמצע מקום לא ידוע.
אני לא לבד פה, יש כאן עוד כמוני, אנחנו מצטופפות, צפופות- צפופות, מנסות להתחמם מהקור שעוטף כל מחשבה שלנו.
זה מרגיש כאילו נולדנו במטרה למות אבל אולי זו סתם הרגשה, פרנויה בהכחשה.
אני לא יודעת אם כולן פה הן בדיוק כמוני, אם גם להן עוברות צמרמורות מכל מחשבה על מוות שאולי ממהר להגיע.
בכל לילה, כשאני עוצמת עיניים ונופלת אל תוך רשת חלומות עשויה מברזלים, אני נשרטת מחדש, שריטות פנימיות כאלו, צורבות.
אני יכולה לראות שם, בחלום, את המוות שלי [או אולי זו רק עוד הזיה עצובה, עזובה].
אני יכולה לראות את עצמי עולה לשמים ואלפי רסיסי נקברים באדמה מזוהמת מדם לא שלי.
אני לא יודעת אם אני היחידה שרואה את זה בחדרי נפשי הנסתרים שמתגלים עם כל חלום, אבל אני רק יודעת שזה מגיע, זה באמת הולך לקרות.
הרעש, אותו כמעט ולא שמעתי -אולי בגלל המקום, אולי כי אין לי באמת שום יכולת ממשית לשמוע-, הצליח לחדור אפילו אל תוכי.
פתאום, ידעתי שזה קרוב. יכולתי להרגיש את זה באוויר.
בפתאומיות, הצלחתי להרגיש מגע לא מוכר, מגע ידיים של בן אנוש חסר כל אנושיות.
הוא נגע בי, בכל חלק וחלק בי ונשא אותי ללא הסכמתי בכפיו.
יכולתי לחוש בתזוזה, בצפיפות ההולכת ונגמרת.
בהדרגה, הרגשתי קרני שמש עוטפות את כולי. כבר לא הרגשתי בידיו של הלב קפוא המחופש לאדם.
הרגשתי שאני כאילו יושבת על משהו, שעוטף אותי חזק, חזק מדי.
בשניה, מבלי להרגיש כמעט את האקט –אולי אקט הרצח, אולי סתם שיגור לחלל-, הרגשתי שכולי מרחפת במהירות מסחררת, עולה ועולה.
מרגישה את זה מגיע, אבל אני לא מוכנה! מנסה להתנגד ללא הצלחה וכל רחש ורחש בלב משום מה זועק לי ואומר שאין ברירה, לא בידי הייתה ההחלטה.
פתאום שמעתי מעין ריטואל חוזר של מילים צורחות כאב, צלילים מרוחקים אותם לא הצלחתי לשמוע בחלום.
עכשיו שמעתי מרחוק-
"צבע אדום".
אלפי רסיסי קבורים פה עכשיו באדמה –אולי אני מתה, אולי סתם שרועה על האדמה-.
אדמה מזוהמת מאלפי טיפות הדם, טיפות אדם.
כל רסיס שיצא מתוכי עטוף עכשיו דם מבוהל, דם אדום, מבולבל שזורם עכשיו, אולי אפילו בגללי,
דם שהוא אפילו לא שלי.
- - - - - -
(רקטת קאסם ידידיי- היא נקבה.
[מקדימה תרופה למכה?])
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
הסיפור משתתף בתחרות "סיפורים עם סוף מפתיע"
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=603660&blogcode=10264285
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עדן סימן-טוב
