מסתכלת עליו מתלבש, איך שהוא רוכס את רוכסן הג'ינס הזה, איך שהוא סוגר את הכפתור באצבעות עבות, מחוספסות. אלו שאני אוהבת להרגיש עוברות על כולי, על כל מקום, בכל מקום.
רוצה לקום אליו ולהרגיש אותו שוב, אבל לא מסוגלת. מותשת.
אולי יושבת, אולי שוכבת על ספה חומה עם רקמה מכוערת בצורות- לא צורות, מנסה לחשוב איך, מתי לעזאזל הספקתי ככה להתרוקן מעצמי. אין לי תשובות.
אני מנסה לראות עמוק, אולי מעבר.
הכי הרבה שאני מצליחה לראות עכשיו זה את המבט שלו קולט אותי בוהה בתקרה הגבוהה, שם על עצמו את הטי- שירט השחורה ההיא, שאני אוהבת. לא מתחנחנת כזו כמו של רוב הגברים, לא צמודה שמבליטה שרירים מיותרים.
הוא מסתכל עליי, ואני לא בטוחה. לפעמים חוזרת לשניות ספורות על כף- יד לתהיות ישנות, מנסה לבדוק, אבל הנה- אני רואה אותו וזה עובר.
נהייתי כמו כולם.
אני כבר לא אותה אחת. הנה, אני מרגישה איך שהוא תופס לי את המותניים עכשיו. מסתכלת לו בעיניים, מרגישה את העומק שיש במבט הזה, את החוזק. איך שהוא מקרב שפתיו לשלי. מקרב. מצמיד.
נשארים ככה. לא מתנשקים. לא זזים. רק נושמים. אחד את השני. קרוב. קרוב.
איך שאני חושבת רק על הרגע, שוכחת מכל התכנונים העתידיים שהיו לי.
הבטחתי לעצמי שאני לא אהיה כמו כולם.
אבל למה אני עכשיו כאן, איתו, וחושבת רק עליו, וכולי בו? למה אני חושבת עליו גם אחרי שהוא הולך?
למה אני רוצה שהוא יישאר?
מתנתקים לאט- לאט, תנועות לא ברורות של חושים משתלטים וטעם אדום של תשוקה די ורודה.
הוא הולך עכשיו.
חושבת על איך שלא היה נמאס לראות אותו בכל יום. איך שהייתי שמחה להתעורר לידו בכל בוקר, להיות איתו שוב ושוב בכל לילה מחדש ולא להיבלע להרגל מחניק.
כמו כולם.
כולם בסוף מוצאים את זה, או חושקים בזה,
כי תמיד רוצים מה שיש לכולם.
כן, אני הבטחתי שאני לא אתאהב, כי זה לא כיף, זה לא טוב, וזה אפילו לא ממש בריא.
אני אמרתי שאני לא אתחתן ואני אמרתי שאני לא אביא ילדים לעולם מכוער שכזה.
והעולם לא השתנה, הוא רק הפך לגועלי יותר, לאפלולי יותר ולמיותר יותר. אף אחד לא צריך לסבול בו.
אבל הנה,
הראש שלי רק סוטה לשניה מהקו הישר ונכנס למערבולות של מחשבה עליו, על עתיד משותף, על ילד או שניים ואולי איזה כלב קטן.
הגשמת החלום האמריקאי בארץ שהצליחה רק לחלום.
ואז איך שהוא מחזירה את עצמי למסלול נכון שכזה,
ונזכרת שהלכת ושאתה עכשיו איתה.
היא חלמה לפני,
ואולי לא הסתבכה בשאלות קיומיות על כלליות מורכבת ועל מיוחדות מיותרת.
כי היא שם לפני
והוא איתה.
נזכרת בשפתיים העבות האלו, המשורטטות באופן הכי לא- משורטט שהספקתי לראות, איך שהן לא נבלעות להן בין הזיפים השחורים, אולי כבר קצת לבנים, מדויקים- מדויקים.
מישהו סטר לי,
זו הייתה היד שלי.
אולי ניסתה להחזיר אותי לסוג של מציאות.
הבטחתי לעצמי שאני לא אהיה כמו כולם כשאגדל-
לא רוצה להגשים עוד חלום מוגשם.
הוא הגשים את עצמו איתה, יש לו שני ילדים ואפילו כלב קטן וגם אישה.
הוא אוהב אותי יותר,
ואיתי זה טוב אפילו עוד יותר,
אבל זה היה כבר חלום של מישהו אחר.
- - - - - - - - - -
הסיפור משתתף בתחרות הכתיבה "כנגד כל הסיכויים"
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=450140&blogcode=10418900
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עדן סימן-טוב