| 5/2009
סכיזופרניה
סכיזופרניה
ישבתי לבד בחדר, הדלקתי את הטלוויזיה, הרגשתי אולי איזו שהיא סוג של חובה להתעדכן בחדשות.
זה כבר יותר מדי זמן קורה, וזה כבר יותר מדי מפחיד כשזה קורה, ועוד כל- כך קרוב אליי.
שובל נכנסה אליי לחדר, להיות איתי קצת בתקופה המפחידה הזו.
המקרה הראשון-
היה לפני שבוע וחצי. מאז זה קרה עוד פעמיים. המשטרה מעריכה שמדובר ברוצח סדרתי, ושהוא לא מתכוון לעצור.
החבר הכי טוב שלי היה הקורבן הראשון. הוא נרצח, נרצח.
למען האמת, פעם הוא היה החבר הכי טוב שלי. בערך חודש וחצי לפני הרצח ניתקנו את הקשר בגלל משהו ש.. הוא.. משהו שהוא עשה. לי.
לא חשוב, אומרים לא לדבר רעה על מתים, אז אני אשתוק.
כששמעתי על זה, על המוות שלו, עבר בי רעד בכל העצמות. כן, אולי אמרתי שאני שונאת אותו ושאני לא אבכה אם הוא ימות והלוואי שהוא כבר ימות, אבל.. כשהגיע הרגע האמיתי, השתפנתי ונזכרתי רק ברגעים הטובים האלה שלנו, כאילו נמחק לי מהזיכרון הדבר הכל- כך נורא ההוא שהוא עשה.
הבכי לא הפסיק, התייפחויות של חוסר הבנה נפלטו ממני.
בהלוויה זה היה הכי קשה, לראות את כל החברים שלו, את המשפחה שלו.. לראות איך הם בוכים וצורחים, ובעיקר לא מבינים, איך זה שהילד הזה שלהם, דווקא שלהם מכל הילדים שבכל העולם נמצא בסמטה ההיא, על המדרגות ההם, לבד, ערום כביום היוולדו. ירייה בראש מאקדח, ואחת בלב. על הקיר היה כתוב, בדם שלו, את המספר 1. על בטנו הייתה מוטבעת האות "ס".
אף אחד לא הבין, כולם תהו, מי כבר ירצה להרוג נער בן 17, יפה- תואר שכזה, אהוב, "פופולרי" כזה.
גם אני לא הבנתי, גם אני לא הבנתי..
זה שורף לראות מוות ככה ממש מול העיניים, ואני כבר חשבתי שראיתי הכל.
שובל היא החברה הכי טובה שלי בחצי שנה האחרונה, היא מדהימה! יפהפייה, אינטלגנטית ומושכת. מין שילוב שכזה.
היא תמיד באה אליי כשאני לבד, תמיד כשחשוך וכשמפחיד.
אחרי מה שהחבר ההוא עשה לי היא אמרה לי ברצינות מקפיאה שאני באמת צריכה לשקול להרוג אותו, ושזה לא צריך להיות כזה סיפור גדול בסך- הכל. היא אפילו הראתה לי איפה יש אקדח ואיך מטעינים אותו. היא יודעת לעשות הכל.
כרגע, היא רק ניחמה אותי. דאגה שהרגל שלי תפסיק לרעוד, שהדמעות יפסיקו להישפך פה על המיטה, ושהפחד יעזוב כבר.
היא אמרה, ממש כמעט הבטיחה לי שאין סיכוי שאני הבאה בתור, אין סיכוי.
אבל בטח כולם היו אומרים את זה, שאין סיכוי.
אבל למה בעצם שאני לא אהיה הבאה בתור? הרי הייתי כל- כך קרובה לאנשים ההם.
המקרה השני-
המורה לאזרחות, מצאו אותה מחוץ לדירה שלה, כדור בראש וכדור בלב, עירומה.
האות "ס" מוטבעת על בטנה. על הקיר הסמוך היה כתוב, בדם שלה, את המספר 2.
אולי היא הייתה מורה גרועה, אולי לא באמת יכולתי להקשיב לקול הזה שלה, אבל היא הייתה די טובת- לב בסך- הכל. עם בעל, ילדים ואפילו נכד בדרך.
זה שרף לראות את כולם מבועתים מהבשורה.
שובל שוב אמרה לי שאין לי מה לדאוג.
נזכרתי שפעם היא גם אמרה לי שהמורה הזו "לא ראויה לחיות" במילים האלה, רק בגלל הקול שלה, הקודח הזה.
אבל אני חושבת שהיא צחקה, חוץ מזה.. חוץ מזה, גם בפעמיים היחידות ששובל ביקרה בבית הספר שלי, היא לא הייתה איתי ורק ראיתי אותה מרחוק. היא הייתה לבד. אין לי מושג למה היא לא באה לשבת לידי. ניסיתי לקרוא לה, אבל היא הלכה כל הזמן. בטח אז היא הכירה את המורה ההיא, אבל זו הייתה פעם אחת, אז בעצם, בטוח שהיא צחקה.
בחדשות אומרים עכשיו שרוצח ה-"ס" הסדרתי לא מתכוון להפסיק לרצוח היום, וגם לא בזמן הקרוב. אומרים שאין רמזים, אין כיוונים.
שבוע שעבר עצרו את מנהל בית הספר לחקירה, חשבו שהוא אולי קשור. אף אחד לא הבין למה ואיך, והוא באמת יצא מזה בשקט ודי בקלות.
המקרה השלישי-
זה היה המקרה ששבר אותי, שגרם לי לחשוב שאולי אני באמת הולכת להיות הבאה בתור.
עד לפני חצי שנה, מאיה הייתה החברה הכי טובה שלי. הכי- הכי טובה.
וזה לא שאחר כך ניתקנו את הקשר, כן? העניין הוא שהיא מצאה אנשים אחרים, והיא כבר לא אהבה אותי כמו פעם, אז פתאום הייתי לבד כל הזמן, וזה כאב, אבל זה קורה.
מאיה הייתה מושלמת, תמיד אמרו לי בדרך כזו או אחרת- "למה את לא יכולה להיות כמו מאיה?" אולי קצת קינאתי, אבל בסדר, התרגלתי. היא באמת הייתה מיוחדת, חכמה כזו, יפה, מתוקה. קומבינציה מושלמת.
אני מצאתי את מאיה.
אני מצאתי אותה מוטלת על המדרגות ההם בסמטה הקרובה לבית שלה. גם היא עירומה, גם היא עם האות "ס" על בטנה.
צרחתי, לא הפסקתי לצרוח.
לא היה לי מושג איך הגעתי לשם, זה היה כאילו התעוררתי משינה ממש שם, חשבתי שאולי הדחקתי.
הדמעות זלגו, וזלגו, ונטפו.. החולצה שלי הייתה מכוסה בדם, בטח ניסיתי להחיות אותה או משהו כזה, חשבתי.
אלוהים, איך שובל הגיעה לשם? לא הבנתי את זה. היינו שם לבד, והיא אמרה לי ללכת, ושזה לא ענייני ושאני אעזוב את זה.
אבל זו מאיה, אני לא יכולה לעזוב את מאיה! זו מאיה!
זו החברה שלי.. זו מאיה.
בכיתי, נזכרתי איך שובל אמרה שאולי כדאי להרוג אותה כבר, את מאיה. עצבן אותה שמשווים אותי אליה כל הזמן, היא אמרה שזה לא מגיע לי, שיש בי הרבה יותר.
הסתכלתי על החומה ליד המדרגות, המספר 3 היה משורטט שם, עם הדם של מאיה, אני חושבת.
המשטרה באה ופינתה הכל, שלחו אותי באמבולנס לבית החולים "סורוקה" למחלקת טראומות.
יום אחר כך חזרתי לבית.
הייתה ההלוויה, זה היה קשה מנשוא, באמת שלא יכולתי יותר.
עכשיו, פה על המיטה, שובל לידי, תומכת בי.
אני שואלת אותה איך זה שהיא כל- כך בטוחה שאני לא הקורבן הבא, איך? אני לא מצליחה להירדם, אני צורחת בפתאומיות ובוכה בכל אפשרות.
היא אמרה שלא נראה לה שאני קשורה לזה.
טוב, מי יודע? אני רק יודעת שאני צריכה לצאת מזה, אני חייבת לצאת מזה.
אני חייבת להמשיך לפחות לנסות לחיות כרגיל, עד כמה שלפני השבוע וחצי האלו חייתי כרגיל.
אמא נכנסה לחדר. פתאום שובל לא הייתה שם, חשבתי שאולי בזמן פרץ המחשבות שלי היא הלכה לשירותים לשניה.
אמא שאלה אותי אם הכל בסדר ושאלה אותי עם מי אני מדברת.
פתאום קלטתי שאף פעם לא באמת סיפרתי לה על שובל, אז זו הזדמנות להכיר לה את מי שתמכה בי ועזרה לי בכל הזמן הריק והחלול הזה.
שובל נכנסה, והצגתי אותה לאמא שלי.
אמא שלי צחקה. אני לא. לא הבנתי מה מצחיק.
אמרתי לה שוב, שזו שובל וזו החברה הכי טובה שלי עכשיו, זו שעוזרת לי ותומכת בי. כעסתי עליה שהיא צוחקת ולא מציגה את עצמה.
סיפרתי לה גם שהייתי עם שובל באותו יום שמצאתי את מאיה.
אמא שלי התחילה לבכות, ויצאה מהחדר.
שובל אמרה לי שהיא חייבת ללכת, ושמעכשיו הכל יהיה שונה.
היא הלכה, זה היה מוזר כי היא כאילו התקדמה לכיווני, נכנסה לתוכי ו.. ונעלמה.
הייתי קצת בהלם, ראיתי שהיא השאירה לי מכתב.
"תסתכלי על הכרית שלך, תהפכי אותה"
עשיתי את זה לאט, לא בדיוק הבנתי.
על הכרית היה כתוב- "ס" בגדול, במה שנראה כמו דם, ולמטה, בקטן- "כיזופרניה".
חיברתי- "סכיזופרניה".
לא הבנתי.
"אני, אני זו את. אני כל מה שאי פעם רצית להיות. אני השארתי לך את המכתב הזה, אבל אין לך מושג שאת בכלל זו שכתבה אותו. את רק מנסה להציל את עצמך מעצמך, ואולי..
אולי גם מכל השאר.
עכשיו, את לא תתני עוד לאף אחד לפגוע בך, ואם בכל- זאת פוגעים בך,
אז את יודעת, את יודעת שאני..
אני אהיה פה, אני תמיד פה,
בשבילך."
לא האמנתי
לא האמנתי
לא הבנתי.
פתאום נכנסה לחדר אמא, צרחה לנוכח מראה הכרית. מאחור עמדו שני גברים, אמרו לי שאני צריכה לבוא איתם עכשיו.
לבשתי חלוק לבן כזה, עם שרוולים שאני לא בטוחה לאן הובילו.
הייתי באיזה שהוא מקום, מעין חדר לבן כזה. לבד.
שובל הייתה מצליחה להיכנס לפעמים, אבל סוג של כדורים גרמו לי לראות אותה במעורפל,
או שאולי לא תרופות עשו את זה ופשוט, אולי..
אולי אני רק צריכה משקפיים.
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=450140&blogcode=10840424
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עדן סימן-טוב