היה לי חלום.
הוא יבוא ואני סוף- סוף אצליח להירדם. וזה יהיה שקט, כמעט כמו בהתחלה, כמעט כמו בלילות הארוכים ביותר.
הוא ישכב לידי, כמו כמעט בכל לילה יוריד כמה דמעות על עצב ישן, ילחש לי באוזן על אהבה שלא הספיקה להיגמר, ייגע עם דמעות קטנות על קצוות בודדים בלחיי, ירטיב את היובש המת.
הוא יבכה ולא יזוז, ינסה להתחבר לרגשות שאף פעם לא באמת הצליח להגיע אליהם עמוק בתוך- בתוכו.
הוא יגיד לי שהוא אוהב אותי ,שהוא כל- כך אוהב אותי ושהוא לא מבין למה עכשיו זה הזמן ללכת.
הוא יראה אותי לשנייה מחייכת ויבין קווי גבולות בין דמיון למציאות.
- - -
היה לי חלום.
הייתי ילדה רגילה בכל יום בחיים שלי. תמיד חייכתי, אמרו לי שחיוך זה המתנה הכי נפלאה שאלוהים יכל ליצור בשביל היצורים שהולכים על שתי רגליים.
לא הייתי גדולה מדי כשהוא מת, אבל זה שבר כל חלק קטן שבי ואז...
משהו בי השתבש, נתקע והתהפך ליצור שונה ואחר. כמעט כמו בסרט אימה ישן.
אני לא השתנתי מבחוץ, הרי חיוכים לנצח נשארים אותם חיוכים, ואף אחד לא מבדיל בין ניצוץ של אושר בעיניים לבין ניצוץ עצבות נצחית.
היה לי חלום.
אני רציתי להיות זמרת מפורסמת, אני רציתי להיות שחקנית, אני רציתי להתחתן בשמלה לבנה ולהיות כוכבת עשירה שחיה בהוליוודלנד הפרטי שלה עם המשפחה.
וכשזה קרה
התהפך החלום במחשבה שארכה חצי שנייה. ברגע- כל אהבה, כל שנאה וכל תחושה שיכולתי להרגיש בפתאומיות נעלמה.
היה לי חלום!
באמת שהיה לי חלום ומחשבות על עתיד ואפילו על שמלה לבנה.
ובלי לחשוב כששאלו אותי ברחוב "היי, ילדה, יש לך חלום?"
עניתי שחלומות זה לאנשים שלא חושבים, והחלום היחיד שלי עכשיו זה להיות מתחת לאדמה קרה.
כן, החלום שלי היה למות. לשכב מתחת לאדמה לדקות נצחיות, עצובות וחומות של מחשבות ריקות, של צלילות דעת, של חוסר דעת.
ופתאום כבר לא לקחו אותי ברצינות.
כשראו את הכדורים האדומים מפוזרים בחדר הכניסו אותי למוסד לבן, מוסד חלול.
ואז גם יצאתי משם. כל האוויר בחוץ השתנה מעט, נהיה מעט יותר חם אבל אני? אני לא השתנתי בכלל.
ואני בסך הכל רציתי למות.
החלום שלי היה למות, אמרתי שזוהי במילא המטרה הסופית של כולם.
אם אני אחלום על גינה עם פארק שעשועים מאחורי איזו וילה גדולה מתמלוגים לשירים שלא יוכלו באמת להיווצר לעולם, אני בסוף רק אקבור את הלב מאכזבה ומשכחה של אהבה אמיתית ואפילו שנאה.
אז אמרתי שאני אמות.
לא התאבדתי אף פעם. לא הצלחתי. זה קשה מדי בשביל אנשים כמוני, בעיקר כשהם לא יודעים מה זה "אנשים כמוני".
אז רציתי להירצח.
רציתי שישספו את הגרון שלי בגיל 27 המדויק.
זה קצת כמו ג'ים וקצת כמו ג'ניס. בסך- הכל רציתי למות בתור אגדת רוק חדשה. להירצח ולהיות אגדת רוק שאף פעם לא הצליחה להיות באמת אגדה.
זה היה החלום שלי מאז ומתמיד
רציתי למות ורציתי להירצח ורציתי שיבכו עליי.
אפשר לומר שההגדרה המדויקת של החלום שלי היא בכי.
כן, אולי רק רציתי שיבכו עליי, רק רציתי שאתם תבכו עליי.
- - -
ועכשיו זה בין אפילה וחושך והלב שלי לא באמת זז, אני לא מצליחה להוציא נשימות עכשיו.
הוא פה לידי וזה הוא שבוכה.
זה אדם אחד בין כל- כך הרבה.
והדמעות שלו נוגעות בלחי שלי, אני באמת משתדלת לחייך אליו כשהוא אומר שהוא אוהב אותי אבל-
זה עכשיו זה כנראה כבר הרבה מדי מאוחר.
- - -
אתם, שמצליחים לקרוא את הלב שלי,
את החלומות שלכם תגשימו, הלב הרי מסופק יותר מתמיד כשמשאלה באה על רצונה
אבל כשהלב לא דופק-
אין באמת הגשמה.
- - -
ואני הצלחתי להגשים את החלום שלי,
הנה עכשיו עוד דמעה זלגה עליי.
אולי זה אדם אחר,
אבל אולי זה אותו אחד שיכל להגשים לי חלומות על
שמלה לבנה.
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=450140&blogcode=10910208
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עדן סימן-טוב