לא הפסקתי לקרוא, לא הפסקתי לכתוב, לא הפסקתי לנשום - אך מעולם לא סיפקתי לעדי-די את סגירת המעגל שאני מאמינה שמגיעה לה. 

את הבלוג פתחתי בגיל 13. עשר שנים אחורה מהיום (לא על היום או החודש) התחלתי לעצב את דמות הרשת שלי, שהפכה, למזלי- לחלק גדול ממי שאני היום.

אני יושבת כרגע במשרד שלי, עם נוף לים, וחושבת שאני הקטנה הייתה יכולה להיות גאה במי שהיא גדלה להיות. כן, גדלתי להיות החלום שלי. במשרד הגדול עם הנוף לים הזה - הידיים שלי רועדות. אני מנסה להרגיע את עצמי ולהסביר שזה לא הסוף, שאולי אכתוב עוד פוסטים, יום אחד. 

יום אחד אולי באמת. 

זה קצת כמו לפזר את חולות הזמן בעיניים, מה שקורה לי עכשיו. זה קצת כמו להרגיש שהמים בהם שחית הפכו לאיבר פאנטום. אני לא נוסטלגית אבל פתאום אני מאמינה בעבר. אני מדברת עם הצמחים במרפסת שלי ועם הרוחות והשדים מפעם באותה הטונציה, אני אומרת להם שהם רק הפכו הכל לטוב יותר. רק את הצמחים אבל אני טורחת להשקות, השדים קמלים עם הזמן. הצמחים גדלים לא רע יחסית למרפסת בתל-אביב.

אני עדיין צוחקת מהדברים שהצחיקו אותי פעם, עדיין משוכנעת שהשמיים נופלים בכל פעם שאני עצובה, בחיי שגבהתי קצת אבל. 

אני עדיין רוקדת, אני עדיין אוהבת, למדתי לאהוב את הדברים שעושים לי טוב ולגזור החוצה את אלו שעושים לי רע. את עצמי למדתי לאהוב, למדתי לא להיות רק "בפוטנצייה". 

בולעת רוק ונושמת עמוק, מנסה להיראות לא נגועה מדיי ע"י רגש מול יתר המנהלים. לשמור את הרגש רק כלפי זה שמכיל אותי, עד שמצאתי את מי שמשלים אותי. 

טוב לי, אין מטאפורות שיכולות להמחיז את זה, אין מילים שיכולות להסתובב כמו הפורפרה הזו, ועדיין אני מנסה. 

אני לא יודעת אם אתם פה, אני יודעת שאני פה לחלוטין. בשר-דם ומינימום יומרה. 

נתקלתי היום בעצמי הקטנה, ואני חושבת שהיא הייתה דיי מגניבה.

דידי (כבר ממש לא) בפוטנצייה.