בלילות לבנים מהסוג הזה אני אוהב להכנס לבלוג ולקרוא פוסטים ישנים שפרסמתי מתקופות שונות.. הוא פתוח קרוב ל-5 שנים ופרסמתי בו כמעט 300 פוסטים...אני אוהב לראות איך התבגרתי מאז... להכזר בתקופות יפות ויפות פחות ולהתפעל כל פעם מהקטעים היותר טובים שכתבתי באותם זמנים (לפעמים אני גם תוהה למה הפסקתי לכתוב כל כך, הרי אין באמת סיבה מוצדקת)...
אומנם מאז הגיוס הבלוג ננטש כמעט לגמרי (אני רואה את בעיקר בסטטוטים שאני מסתכל עליהם מידי פעם(, אבל אני מניח שיש עוד איזה אדם או שנייים שעוד מתעניינים בו... קשה לדעת!
בזמן האחרון אני לאט לאט מעביר את השירים והסיפורים שפרסמתי פה ומפרסם אותם מחדש
בפייסבוק שלי, בעיקר כדי לחשוף אותם לקהל חדש ולתת לאנשים ישנים הזדמנות נוספת לקרוא אותם שוב... זה לא עיניין של נרקסיסטיות, אלא הערכה עצמית, אני באמת חושב שאני כותב ממש טוב ויפה!
אבל פוסט רציני וארוך לא פירסמתי כבר המון זמן, ואת התובנות שלי אני נוטה שלא להצהיר עליהם בפומבי... דעות על נושאים עקרוניים יותר או פחות כבר לא מעניין אותי לכתוב, ומידי פעם (אם אני זוכר) אני אפילו מצוטט חבר כזה או אחר ברשימת הציטוטים פה בצד (אפילו עליה אני עובר מידי כדי להעלות זסכרונות ונוסטלגיות)...
הפוסט הזה הוא סוגשל שבירת שגרה בכל הנוגע להתמכרויות שהייתה לי אחר ישראבלוג -
המייספייס שלי (שלא נכנסתי אליו כבר כבר שנה נראה לי) והפייסבוק (שמשרת אותי גם כשאני משועמם בבסיס)...הוא ארוך יותר (אם לא מחשיבים את הסיפורים האחרונים שפרסמתי), והוא גם הרבה יותר מובן וברור והאחרים שכל תכולתם מסתכמת בשתי שורות לא ארוכות במיוחד...
זה נחמד מידי פעם לחזור למקורות ולהזכר במי שהייתי ובמה שעברתי... זה כיף, במיוחד בלילות לבנים... הבודדים שאני מעביר בבית... בערך פעם בחודש!
לילה טוב
ZigManD
בבלוג זה
בכל הבלוגים
