| 4/2010
היא ידעה
באמצע לילה חורפי וגשום היא התעוררה בתיה בפתאומיות, כאילו מתוך סיוט. מצחה היה מלא טיפות של זיעה קרה וחולצת הטי שלבשה נדבקה לה לגב. "יוסי, קום! משהו נורא קרה" היא הפצירה בבעלה. בעלה נהם מתוך שינה בתגובה. "יוסי, אני רצינית משהו קרה לאבי!" היא דחקה בבעלה המנומנם. יוסי בעלה מזה כמעט חצי יובל הסתובב אל אישתו ובמבט תמים הסתכל אל תוך עיניה ובכל מלא חמלה אמר לה שאין לה מה לדאוג ואבי יופיע כמו שהבטיח ביום חמישי, במלוא הדרו על מדי הא' שבתיה כיבסה וגיהצה לו בפעם האחרונה שאבי חזר מהצבא. הוא נשם עמוקות, הניח אתידו על כתפה באהבה והפציר בה לחזור לישון.
בתיה נשכבה חזרה על גבה ועצמה את עיניה, תוך פחות מדקה היא התרוממה שוב, "יוסי, אני מרגישה את זה בעצמות שלי. משהו קרה נורא קרה לאבי!".
בעלה התרומם גם הוא ואסף אותה חיקו, "אין לך מה לדאוג. אבי שלנו הוא כבר ילד גדול! חובש מעולה! חוץ מזה שהוא נמצא כרגע במקום שקט. תחזרי לישון"
אך בתיה לא נרגעה. תחושות של חוסר אונים תפסו בקרבה, היא הרגישה תחושה לא מוכרה, לא משהו שידעה איך להגדיר אותו במילים או בכלל. היא קמה ממטיתה לבשה חלוק דק ולצערה גילתה כי בבית שוררת הפסקת חשמל, וכך גם בכל הרחוב והשכונה. היא שמה לה קומקום מים על הגז כדי להכין תה. וחיפשה אחר הרדיו טייפ הנייד, ומצאה אותו רק כדי לגלות שגם הוא לא עובד. היא הייתה חייבת לשמוע חדשות. היא ידעה משהו שאף אחד לא ידע, אבי, בנה השני, משהו נורא קרה לו. היא ידעה שהתחושה חזקה מכדי להגיד שזאת סתם דאגה של אמא ללוחם בצה"ל. היא נגשה אל הפלאפון שלה ובדקה אם אבי השאיר הודעהכל שהיא או אפילו התקשר. היא חיפשה נואשות אחר אות חיים מבנה. באופן קבוע אחרי כל מבצע מיוחד או סתם סיור, ולפני שהוא היה נכנס למיטה, גם אם השעה הייתה אמצע הלילה והוא ידע כי אימו כבר מזמן ישנה, היה משאיר רמז לכך שהוא חזר בריא ושלם למוצב, וכדי לא להדאיג אותהיותר מידי בכל פעם כמעט היה שולח לך שתי מילים: אני בסדר. הפעם זה לא היה ככה, והשעה כבר הייתה לקראת שלוש לפנות בוקר.
במשך שלוש שעות היא ישבה במטבח וחיכתה כדי שהחשמל יחזור והיא תוכל לשמוע ברדיו או לקרוא באינטרנט את החדשות מהלילה, והדבר קרה בשעה שש בבוקר. בחדשות דיווחו כי כוח סיור של , אחדה"ל נתקל במארב של כשני מחבלים באיזור רמאללה. בהמשך הדיווח הודיעו על שלושה הרוגים לכוחות צה"ל, ושני המחבלים נהרגו. בנוסף נפגעו שני פצועים קשה, אחד בינוני ו4 נוספים קל. הדיווח רק הכביד על בתיה, במיוחד לאור העובדה ששמות ההרוגים והפצועים עוד לא פורסמו. הדיווח הראשון התקבל קצת לפני שעה שלוש לפנות בוקר.
בשעה שש וחצי בבוקר בתיה העירה את בעלה וסיפרה לו את מה שהיא קראה באינטרנט. יוסי ראה שאישתו מתפרקת לאט מחוסר הידיעה, או להפך מעצם העובדה שהיא כן ידעה. דמעה החלה לזלוג על לחיה של בתיה, ויוסי ידע כי לא משנה מה יגיד או יאמר שום דבר לא ישכנע את אישתו כי בנה חזר שלם למוצב ולכן שתק וחיבק אותה חזק, בתיה מצידה פרצה בבכי מרורים קולני."קחי יום חופש, את צריכה את זה" בעלה אמר לבסוף, ובתיה מלבד להניד את ראשה לחיוב בתוך כתפו לא אמרה דבר.
לאחר שהכינה בחוסר חשק ארוחת בוקר לבעלה ולביתה הקטנה, אלה, שעוד הייתה תלמידת תיכון בת 17, בתיה הכינה לעצמה עוד כוס תה וישבה ליד השולחן במטבח, בחלוק הלילה שלבשה. היא צפתה בבני משפחתה שעוד גרו איתה בבית אוכלים בשקט מעיק. שקט של הסכמה על טרגדיה שקרתה. אלה ניסתה לפתוח בשיחה עירנית של בוקר, אך במבט חודר ונגיעה בידה אמר חרישית, יוסי, שהיום עדיף לשתוק. אחרי ארוחת הבוקר אלה יצאה במהירות אל האוטובוס לבית הספר ויוסי לבוש בקפידה שאל את אישתו אם היא מעדיפה שהוא ישאר איתה היום בבית. "לא! מישהו צריך לשים אוכל על השולחן בבת הזה!" היא שללה את הצעתו , ויוסי יצא מהדלת הראשית.
בתיה המשיכה לשבת ליד שולחן המטבח ולבהות באוויר, מצפה למישהו לא ידוע שיאשש לה את מה שכבר יודעת. אותו אדם לא צפוי חנה מול דלת הכניסה בסביבות שעה עשר וחצי בבוקר. בתיה שראתה את המכונית חורקת ברעש בזמן שחנתה הרתיחה שוב את הקומקום החשמלי. דפיקה בדלת ותשובה קרה מצידה של בתיה. בפתח עמד סרן יעקוב שוורץ המ"פ של אבי, בתיה הכירה אותו מהתמונות שאבי צילם בפלאפון, אחריו נכנס סג"ם עדן אבוטבול המ"מ של אבי, אך אותו בתיה בקושי זיהתה.
עם הגב אליהם בתיה הזמינה אותם להכנס למטבח. עכשיו בזמן שהקומקום הרתיח את המים חיפשה אחר סיגריה, לאחר יאוש שהתבטא באנחה קולנית הסג"מ הביא לה אחת. בתיה הדליקה אותה, אחרי כמעט 30 שנה בלי לעשן! "מה תשתה, אדון מפקד?" היא שאלה עם שמץ של ציניות. "באמת שאין לנו זמן לזה, אנחנו ממהרים. אולי בפעם אחרת" ענה לה ברוך יעקוב. בתיה נשפה נשיפה ארוכה, "לא שאלתי אותך אם אתה רוצה! שאלתי אותך מה אתה רוצה, ואני לא מתכוונת לקבל 'לא' בתור תשובה. מובן?" ויעקוב ענה בתבוסתנות שהוא והמ"מ ישתו כוס קפה שחור. בזמן שאלא שתו את המשקה המר בתיה הרתיחה מרק עוף, "גברת כהן, באמת שאין לנו זמן לזה. אנחנו ממש ממהרים" הפציר בה יעקוב. בתיה הסתובבה אליו ושלחה בו מבט שנטי מלא כעס, "אם אתה לא מכוון להגיד לי שהבן שלי שהפקדתי בידיים שלך לא נמצא עכשיו במוצב ישן או שומר, או במקרה הכי גרוע בבית חולים, אתה תעשה מה שאני אומרת לך! את ההודעה שלך אני כבר יודעת! ואני נשבעת אלוהיי שאתה תעביר לי את ההודעה בתנאים שלי ולא מעניין אותי שום דבר אחר! עכשיו, אתם רוצים איטריות או שקדי מרק?" שני הקצינים קפאו בכסאותיהם וכל אחד נתן תשובה אחרת. הם אכלו במהירות את המרק המלוח בזמן שבתיה ישבה וצפתה בהם. היא לא שאלה כלום, רק בהתה ועישנה, סיגריה אחרי סיגריה, כאילו מנסה להשלים את פער של שלושים שנות הפסקה.
הם סיימו לאכול כל אחד את המרק שלו ובתיה רחצה כלים. עדן הדליק סיגריה אף הוא והם שתו כוס קפה נוספת. בתיה התישבה מולם הניחה בעצבנות את המגבת על השולחן וכאילו מסמנת למ"פ עם הראש "אתה ראשי". שני הקצינים נעמדו דום ויעקוב בקול דרוך פתח את פיו, "בצער רב אני מודיע לך על פתירתו של בנך, סמל אבירם כהן בעת התקלות עם מחבלים ליד רמאללה. קבלי את התנצלותי הכנה." דמעה החלה לזלוג מעינה שלבתיה. "אם יש משהו שאת צריכה כל דבר, את יותר ממוזמנת לדבר איתי בכל שעה ובכל זמן. בשבילך אני תמיד זמין!" יעקוב הוסיף. "תודה, תודה רבה לשניכם" בתיה כבר בכתה מלוא החופן דמעות. הסג"מ הרים אותה אליו וחיבק אותה, "הוא היה יחיד במינו! חייל יוצא מן הכלל!" עדן אמר בקול מחמם. בתיה מחתה את דמעותיה מעיניה, "אתה לא צריך לספר לי על הבן שלי!" היא ענתה ספק עוקצת ספק מודה לו על המילים, היא נרגעה והתישבה בכיסא, שניהם התישבו אחריה ובתיה שאלה על המקרה והם סיפרו לה באריכות איך הכל קרה. משם השיחה התגלגלה למעשיות וסיפורים על אבי החייל ואבי הילד, והשעות רצו כאילו לשני הקצינים לא היו עוד משימות, והערב ירד והשמיים השחירו ואלה ויוסי חזרו יחד וקיבלו את הבשורה המרה על בנו ואחיה והאב החזיק את ביתו שבכתה אל תוך חולצתו, ובתיה יושבת ומסתכלת עליהם ומבחינה בקצינים תופחים בחמימות על השכם של בעלה ומנסים לנחם ומתוך כל זה חושבת לעצמה "ידעתי, כל הזמן המזורגג הזה... ידעתי"
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
