היום ב-2 בלילה נחתנו בארץ.
המסע לפולין הוא אחד הדברים המרגשים והמשמעותיים ביותר שקרו לי עד עכשיו בחיים.
משלחת 225 כחול אחד הדברים הטובים שקרו לי.
האמת,
שלמרות כל מה שראינו שם, קשה לי לתאר את זה במילים.
הזוועות, הזוועות שעברו אחינו שם לפני 60 שנה, זה פשוט מחריד.
הנעלים, הבגדים, השיער, הצריפים, המשרפות, קברי האחים, הגטאות, תאי הגזים, המקלחות, היערות, העיירות, הר העפר, התקווה, המדים, הדגל, נזכור נזכור ולא נשכח!!
לעמוד בטרבלינקה ולהקריא את השיר "פרח" של פוליקר, לעמוד שם במדים של חיל האוויר שמאחורה מונפים הדגלים של חיל האוויר והמדינה, אין דבר חזק יותר מזה! לעמוד כל המשלחת מסביב להר בעפר במידאנק, לעמוד במדים כשהדגלים מונפים ולשיר את התקווה אין משו יותר חודר מזה! לעמוד על הרמפה באושוויץ הרמפה שגורל מאות אלפים נחרץ שם, ולשמוע את השיר "אלי אלי" להרגיש את הצמרמורת אין דבר מרגש מזה!
אני גאה בנו! במדינה שלנו, באנשים שלנו, בצבא שלנו. הוכחנו שלא משנה מה, אנחנו שם! שרדנו!!!
מתחייבת אני ונודרת הנדר, לזכור ולא לשכוח!
חברים המשלחת,
הולצניקים שלי, והטכני אני פשוט אוהבת אותכם ומודה לכם על הכל! אתם מדהימים!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
