אבל אני לא מסוגלת, לא, סליחה, אין לי אוויר.
אתה חונק אותי, אתה הורס משהו שהוא כבר גם ככה הרוס..סליחה, הרוס על ידך.
זאת לא רק אשמתך וסליחה, זאת לא רק אשמתו, אבל סליחה- זאת לא רק אשמתי.
ומה זה נותן לי כל הקיטור הזה, החנק הזה מכעס ותסכול בפוליש-זון?
יש רגעים שאני קולטת את סדר גודל ועומק השריטה...חחח באמת.
עוד איזו שריטה...שלא נדבר גסויות, נגדיל בכאב לב וחצי- ונאמר- חריטה.
אה, סליחה.
מצאתי את עצמי כותבת היום את התאריך 10.05.2010 כמעט בכל פנקס שכתבתי בו בעבודה. אני בכלל.. לא פה בראש.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
