עיר מקלט

רוח קרירה של אמצע נובמבר נשבה מעל אגם מישיגן, מפירה את השלווה של האגם ושוברת את הבבואה המושלמת של השמיים. השמש התכסתה בשמיכה של עננים.

היא ישבה לבדה, משחקת בשיער שלה, שער קש ושחור, מתחת לכובע רחב שוליים ומחודד קצה, היא ישבה על מזח, שבעבר הלא רחוק היה שייך למחנה נוער, כמו רבים שהיו פזורים מסביב לאגם.

המזח היה מוזנח ומלוכלך, בגדים וחתיכות לא מזוהות של חפצים שונים היו פזורים לאורך המזח, עולים למעלה למרבצי הדשא ואל המחנה, כאילו מסמנים את הדרך בשביל הקייטנים שלעולם לא יקפצו שוב למי האגם הצלולים.

וטוב שכך.

היא הרגישה שמשהו אפל נמצא בקרקעית האגם, משהו נוראי.

כמעט נוראי כמו מה שהם עשו לה.

אבל רק כמעט.

היא הוציאה מעט אבקה לבנה, ופיזרה אותה מסביבה במעגל, שורקת נעימה עתיקה שלמדה מסבתא רבא-רבא שלה. המעגל נסגר והאבקה החלה לזהור באור חלש.

היא הרימה אצבע באוויר ושרטטה מילים בשפה עתיקה שבא מהיבשת השחורה.

המילים זהרו מעט ואז כבו, לפתע האגם עצמו החל לזהור.

היא המשיכה לעמוד שם, מסתכלת על כלום, מחכה.

אחרי כמה דקות הראשון יצא החוצה.

בחיים אחרים הוא היה אולי חי, ועדיין נלחם עבור המדינה שלו, כשם שנשבע. אבל כעת המדים נתלו ממנו ברפיון, חתיכות מהעור שלו אכולות וגושי שער חסרים.המדים שלו היו ספוגים במים ומהכתף צנחו מספר אצות, כאילו היו דרגות קצונה שמעולם לא קיבל.

הוא הסתובב וחיפש מי קרא לו, ברגע שזיהה את המכשפה הוא החל לגרור את רגליו אליה.

היא חייכה לעצמה והחלה לזמר בקול גבוה ומחריש לחש עתיק נוסף.

כשסיימה הגופה המהלכת התלקחה בפתאומיות נשרפת לגמרי ונופלת שחורה כפחם.

אחריו עלו עוד ארבעה.

ועוד עשרה.

ועוד שלושים.

כולם לבושים במדים של חיל הנחתים האמריקאי, הלוחמים המהוללים כולם עכשיו בובות.

התפוצצו והתקלחו. נשרפים עד לעצם ונופלים בדממה.

כשהם הפסיקו לצאת המכשפה הוציאה אבקה אחרת, בגוון כחול-צהוב, ופיזרה על עצמה, ולאחר מכן משחה, לבנה, ומרחה את הפנים שלה, היא לחשה עוד מספר לחשים וקפצה מהמזח אל תוך האגם, האמהות שלה יגנו עליה מפני החושך. יגנו עליה מפני המים ויספקו לה דרך בטוחה אל לב האגם.

אל היצור ששכן שם.

למזלה, בצורה די אירונית, זה טוב שהיא עיוורת. היא לא יכולה לראות שום דבר מפחיד יותר. אולי בגלל זה היא מסוגלת להרוג כל כך הרבה מהם בלי לחוש טיפת חרטה.

היא עשתה את דרכה במים הקפואים, והמשיכה עוד ועוד אל תוך האגם. מדי פעם חוזרת לפני המים כדי לחדש את הלחשים המגנים שלה.

היא הרגישה את היצור קורא לה.

הוא החל לדבר אל תוך הראש שלה, “רייייייננה... בואי חמדתייייי", היא נבהלה.

אולי בפעם הראשונה מאז איבדה את מאור עיניה.

בפעם הראשונה מאז האונס הראשון שחוותה.

"אל תקשיבי לו" אמרה אמא, “אנחנו כאן איתך מתוקה!” אמרה סבתא רבא.

"רייייינננה! אני מחכה..... הבשר שלך רטוב ועסיסי... מלא בדם חם.... חמדתי....”.

היא בלעה רוק והמשיכה אל מעמקי האגם.

הקול המשיך להתגבר אך האמהות שלה נשארו איתה מסוככות על המחשבות שלה מפני היצור, מעניקות לה כוח כמו בימים הנוראים ההם.

היא הייתה צריכה להקשיב להם ולא להסגיר את עצמה. אבל אז לא היה לה את הסיפוק בלהרוג את המפלצות האלה.

לבסוף היא הרגישה כשהיא הגיעה.

היא עמדה מול היצור פנים אל פנים.

הוא היה גבוה ממנה ביותר מראש.

סביבו עמדו עשרות נוספים של גברים חסרי הבעה לבושים במדים זהים.

המכשפה זמרה לחש והצביעה על היצור, ברק השתחרר מהיד שלה, זורם בכל המים מסביב חורך ומשמיד את כל הילדים האמריקאיים שהגנו על המפלצת, אך זו לא נפגעה ולו בקצת מהברק.

היצור לחש לתוך הראש שלה, חזק בהרבה ממקודם, “ריינה יקירה... הפסיקי להלחם בי... תראי כמה גברים יש פה שרוצים לטעום ממך...” ופתאום ריינה ראתה שוב. היא ראתה את השובים שלה שוב, מולה, ערומים, מחכים בתור כמו תמיד כדי לחדור אליה, והיא מסתכלת על הידיים שלה, הם קשורות לראש המיטה, ורגליה גם הן קשורות פרושות לרווחה, מזמינות, היא ניסתה לצעוק, אבל המים העמוקים החניקו כל ניסיון להתנגד. וככה הם עברו עליה, אחד אחרי השני, צוחקים, נהנים, מנסים כל מיני דברים על הגוף שלה.

ושוב חשכה.

היא לא ראתה שוב, החושים שלה כאילו כבו. הדבר היחיד שהיא שמעה היה הקול של היצור.

"את שלי ריינה. את שלי" הוא חזר ואמר, והאמהות שלה לא היו בשום מקום לנחם. היא הרגישה שהיא נבגדה. שוב. האמהות הבטיחו שהן לעולם יהיו לצידה, כשם שאף גבר לא היה שם בשבילה. כשם שהיא תהיה שם עבור הבנות שלה בעוד זמן רב.

היצור שוב דיבר, הקול שלו חלקלק ודביק כמו זרועות תמנון, המילים עוטפות אותה ומנסות להוריד אותה אליו, לקרב אותה אל המוות.

קול נשי בקע מתוך האפלה, “אמא... אל תעזבי אותנו...” היא ניעורה. ובזעם חייתי היא צווחה לחש נוסף, מקפיא שסוגר את היצור ואת כל משרתיו בתוך כיפה קפואה.

"כל הכבוד ילדתי... אנחנו תמיד כאן בשבילך..."הן הסתובבו סביבה, הרוחות של כל האמהות שלה, וגם הרוחות של הילדות שלה לעתיד.

היא תחיה, והיא תהרוג את כל מי שינסה לפגוע בה, או בילדות שלה.

היצור הצליח לצאת מהכלא הקפוא, הוא זעם, היא יכלה להרגיש את זה במים, הם התחממו כשהוא ניסה לפלוש לה בכוח שוב לתוך הראש. הוא שלח מחשבות אגרסיביות בניסיון להשמיד לה את שארית השפיות, ניסה לגרום לה שוב לחוות את ימי האונס הקשים.

אבל האמהות שלה היו לצידה אז והן גם איתה היום.

"הו רוח קדושה, אם יקרה, ברכי את פיגיון, תני לו את הכח להגן עלי, ולי את הכח להגן על עצמי" הקול שלה נדם והפיגיו הכסוף המעוקל זהר באור יקרות, מסנוור את היצור, והמכשפה כמו חץ מקשת עברה את המרחק בינהם תוקעת את הלהב הכסוף בתוך ראשו של היצור, היא מרגישה עכשיו את זרועות פניו התמנוניות מנסות לתפוס לה את היד, לשחרר את הפיגיון, אבל היא רק דוחפת אותו פנימה, שוברת את הגולגולת החיצונית, חוץ משניהם אף אחד לא שומע את הקול המחליא של העצם המתפרקת, דם ונוזל אפור מפעפעים החוצה והיא לוחשת לו באוזן, “שרדתי דברים הרבה יותר גרועים ממך, תשרף בגהנום", והיא מתחילה את המסע חזרה אל שפת האגם.

אם הייתה יכולה לראות והייתה מסתובבת אחורה, היא הייתה רואה את היצור בוער באש בתוך האגם, אש חזקה יותר מכל אש אחרת שבני אדם מסוגלים לעשות, אש קסומה, אש שמקורה בעל-טבעי ובתורה עתיקה שהועברה מאם לבת במשך אלפי שנים ביבשת השחורה.