עיר מקלט

רוח קרירה של אמצע נובמבר נשבה מעל אגם מישיגן, מפירה את השלווה של האגם ושוברת את הבבואה המושלמת של השמיים. השמש התכסתה בשמיכה של עננים.

היא ישבה לבדה, משחקת בשיער שלה, שער קש ושחור, מתחת לכובע רחב שוליים ומחודד קצה, היא ישבה על מזח, שבעבר הלא רחוק היה שייך למחנה נוער, כמו רבים שהיו פזורים מסביב לאגם.

המזח היה מוזנח ומלוכלך, בגדים וחתיכות לא מזוהות של חפצים שונים היו פזורים לאורך המזח, עולים למעלה למרבצי הדשא ואל המחנה, כאילו מסמנים את הדרך בשביל הקייטנים שלעולם לא יקפצו שוב למי האגם הצלולים.

וטוב שכך.

היא הרגישה שמשהו אפל נמצא בקרקעית האגם, משהו נוראי.

כמעט נוראי כמו מה שהם עשו לה.

אבל רק כמעט.

היא הוציאה מעט אבקה לבנה, ופיזרה אותה מסביבה במעגל, שורקת נעימה עתיקה שלמדה מסבתא רבא-רבא שלה. המעגל נסגר והאבקה החלה לזהור באור חלש.

היא הרימה אצבע באוויר ושרטטה מילים בשפה עתיקה שבא מהיבשת השחורה.

המילים זהרו מעט ואז כבו, לפתע האגם עצמו החל לזהור.

היא המשיכה לעמוד שם, מסתכלת על כלום, מחכה.

אחרי כמה דקות הראשון יצא החוצה.

בחיים אחרים הוא היה אולי חי, ועדיין נלחם עבור המדינה שלו, כשם שנשבע. אבל כעת המדים נתלו ממנו ברפיון, חתיכות מהעור שלו אכולות וגושי שער חסרים.המדים שלו היו ספוגים במים ומהכתף צנחו מספר אצות, כאילו היו דרגות קצונה שמעולם לא קיבל.

הוא הסתובב וחיפש מי קרא לו, ברגע שזיהה את המכשפה הוא החל לגרור את רגליו אליה.

היא חייכה לעצמה והחלה לזמר בקול גבוה ומחריש לחש עתיק נוסף.

כשסיימה הגופה המהלכת התלקחה בפתאומיות נשרפת לגמרי ונופלת שחורה כפחם.

אחריו עלו עוד ארבעה.

ועוד עשרה.

ועוד שלושים.

כולם לבושים במדים של חיל הנחתים האמריקאי, הלוחמים המהוללים כולם עכשיו בובות.

התפוצצו והתקלחו. נשרפים עד לעצם ונופלים בדממה.

כשהם הפסיקו לצאת המכשפה הוציאה אבקה אחרת, בגוון כחול-צהוב, ופיזרה על עצמה, ולאחר מכן משחה, לבנה, ומרחה את הפנים שלה, היא לחשה עוד מספר לחשים וקפצה מהמזח אל תוך האגם, האמהות שלה יגנו עליה מפני החושך. יגנו עליה מפני המים ויספקו לה דרך בטוחה אל לב האגם.

אל היצור ששכן שם.

למזלה, בצורה די אירונית, זה טוב שהיא עיוורת. היא לא יכולה לראות שום דבר מפחיד יותר. אולי בגלל זה היא מסוגלת להרוג כל כך הרבה מהם בלי לחוש טיפת חרטה.

היא עשתה את דרכה במים הקפואים, והמשיכה עוד ועוד אל תוך האגם. מדי פעם חוזרת לפני המים כדי לחדש את הלחשים המגנים שלה.

היא הרגישה את היצור קורא לה.

הוא החל לדבר אל תוך הראש שלה, “רייייייננה... בואי חמדתייייי", היא נבהלה.

אולי בפעם הראשונה מאז איבדה את מאור עיניה.

בפעם הראשונה מאז האונס הראשון שחוותה.

"אל תקשיבי לו" אמרה אמא, “אנחנו כאן איתך מתוקה!” אמרה סבתא רבא.

"רייייינננה! אני מחכה..... הבשר שלך רטוב ועסיסי... מלא בדם חם.... חמדתי....”.

היא בלעה רוק והמשיכה אל מעמקי האגם.

הקול המשיך להתגבר אך האמהות שלה נשארו איתה מסוככות על המחשבות שלה מפני היצור, מעניקות לה כוח כמו בימים הנוראים ההם.

היא הייתה צריכה להקשיב להם ולא להסגיר את עצמה. אבל אז לא היה לה את הסיפוק בלהרוג את המפלצות האלה.

לבסוף היא הרגישה כשהיא הגיעה.

היא עמדה מול היצור פנים אל פנים.

הוא היה גבוה ממנה ביותר מראש.

סביבו עמדו עשרות נוספים של גברים חסרי הבעה לבושים במדים זהים.

המכשפה זמרה לחש והצביעה על היצור, ברק השתחרר מהיד שלה, זורם בכל המים מסביב חורך ומשמיד את כל הילדים האמריקאיים שהגנו על המפלצת, אך זו לא נפגעה ולו בקצת מהברק.

היצור לחש לתוך הראש שלה, חזק בהרבה ממקודם, “ריינה יקירה... הפסיקי להלחם בי... תראי כמה גברים יש פה שרוצים לטעום ממך...” ופתאום ריינה ראתה שוב. היא ראתה את השובים שלה שוב, מולה, ערומים, מחכים בתור כמו תמיד כדי לחדור אליה, והיא מסתכלת על הידיים שלה, הם קשורות לראש המיטה, ורגליה גם הן קשורות פרושות לרווחה, מזמינות, היא ניסתה לצעוק, אבל המים העמוקים החניקו כל ניסיון להתנגד. וככה הם עברו עליה, אחד אחרי השני, צוחקים, נהנים, מנסים כל מיני דברים על הגוף שלה.

ושוב חשכה.

היא לא ראתה שוב, החושים שלה כאילו כבו. הדבר היחיד שהיא שמעה היה הקול של היצור.

"את שלי ריינה. את שלי" הוא חזר ואמר, והאמהות שלה לא היו בשום מקום לנחם. היא הרגישה שהיא נבגדה. שוב. האמהות הבטיחו שהן לעולם יהיו לצידה, כשם שאף גבר לא היה שם בשבילה. כשם שהיא תהיה שם עבור הבנות שלה בעוד זמן רב.

היצור שוב דיבר, הקול שלו חלקלק ודביק כמו זרועות תמנון, המילים עוטפות אותה ומנסות להוריד אותה אליו, לקרב אותה אל המוות.

קול נשי בקע מתוך האפלה, “אמא... אל תעזבי אותנו...” היא ניעורה. ובזעם חייתי היא צווחה לחש נוסף, מקפיא שסוגר את היצור ואת כל משרתיו בתוך כיפה קפואה.

"כל הכבוד ילדתי... אנחנו תמיד כאן בשבילך..."הן הסתובבו סביבה, הרוחות של כל האמהות שלה, וגם הרוחות של הילדות שלה לעתיד.

היא תחיה, והיא תהרוג את כל מי שינסה לפגוע בה, או בילדות שלה.

היצור הצליח לצאת מהכלא הקפוא, הוא זעם, היא יכלה להרגיש את זה במים, הם התחממו כשהוא ניסה לפלוש לה בכוח שוב לתוך הראש. הוא שלח מחשבות אגרסיביות בניסיון להשמיד לה את שארית השפיות, ניסה לגרום לה שוב לחוות את ימי האונס הקשים.

אבל האמהות שלה היו לצידה אז והן גם איתה היום.

"הו רוח קדושה, אם יקרה, ברכי את פיגיון, תני לו את הכח להגן עלי, ולי את הכח להגן על עצמי" הקול שלה נדם והפיגיו הכסוף המעוקל זהר באור יקרות, מסנוור את היצור, והמכשפה כמו חץ מקשת עברה את המרחק בינהם תוקעת את הלהב הכסוף בתוך ראשו של היצור, היא מרגישה עכשיו את זרועות פניו התמנוניות מנסות לתפוס לה את היד, לשחרר את הפיגיון, אבל היא רק דוחפת אותו פנימה, שוברת את הגולגולת החיצונית, חוץ משניהם אף אחד לא שומע את הקול המחליא של העצם המתפרקת, דם ונוזל אפור מפעפעים החוצה והיא לוחשת לו באוזן, “שרדתי דברים הרבה יותר גרועים ממך, תשרף בגהנום", והיא מתחילה את המסע חזרה אל שפת האגם.

אם הייתה יכולה לראות והייתה מסתובבת אחורה, היא הייתה רואה את היצור בוער באש בתוך האגם, אש חזקה יותר מכל אש אחרת שבני אדם מסוגלים לעשות, אש קסומה, אש שמקורה בעל-טבעי ובתורה עתיקה שהועברה מאם לבת במשך אלפי שנים ביבשת השחורה.

קליק.

קליק.

טיפת זיעה נוצרת ומחליקה מהמצח הרחב אל הלחי, ונופלת מהפנים.

קליק.

יד ימין מטיבה את האחיזה על הידית, נשארת מחוץ לשמורת ההדק.

קליק.

עין שמאל עצומה.

קליק.

עין ימין משירה מבט אל אדם מת.

האצבע המורה מחליקה לאט אל תוך שמורת ההדק. מלטפת את ההדק.

נשימה.

נשימה.

ריאות ריקות.

סחיטה.

הכדור טס ומנצנץ.

עד שהוא יפגע 13 כבר יסיים לקפל את הרובה אל תוך תיק המסמכים שלו.

התיק נסגר בשני קליקים.

הראש של המטרה מתפוצץ בדיוק באותו זמן, משפריץ מוח וחומר אפור על כל מה שמסביב.

אנשים צועקים.

הם תמיד צועקים.

13 לא מבין אותם, במקום לחפש את מי שירה בבוס שלהם, הם מתחילים להלחם אחד בשני על ירושה.

זה תמיד עניין של ירושה.

גם 13 יכל לרשת את אביו, אבל בשביל מה? בשביל לחיות בחשש מתמיד מפני התנקשויות? לא, עדיף כבר להיות עצמאי. עדיף.

13 ירד במדרגות מהגג אל המעלית, חיכה בסבלנות והיא הגיעה. הוא נכנס אליה, לוחץ על כפתור הקרקע.

האיטלקי הרחב הוציא ממחטה וניקה את הפנים. הוא לעולם לא יבין איך אפשר לחיות במזרח התיכון, בחום המעיק הזה. בעיקר באזורים בחופים הדרומיים של הים התיכון. בשבילו רק מקומות קרים. קרים וחשוכים עדיף.

הוא יוצא מהמעלית בקומת הקרקע, מתבונן לרגע בשעון שלו, וממשיך, אך לא החוצה, אלא אל בית הקפה שנמצא בתוך הבניין, הוא מתיישב ומזמין קפה שחור מקומי, תערובת מיוחדת. וגם מעט מהמתוקים של המקומיים. הם קוראים לזה בקלוואה או חפלוואה או משהו כזה. הוא לא יכול להבין אותם האנגלית שלהם גרונית ושבורה. הוא מחייך לבעל הבית ומוציא עיתון מהמזוודה, אף אחד לא חושב שהוא נושא דרגונוב מודולרי בתיק הזה. זה דגם מיוחד שהוא הכין.

הקפה מגיע, וגם המתוקים.

הוא מניח את העיתון, מרים את הקפה ומריח אותו.

בזווית העין משהו מרצד, קליעים מתחילים להתעופף מנפצים את הספל הקטן לרסיסים ביד של 13.

כל כך מהר הם סיימו לריב בינהם?

13 בועט את עצמו על הכסא אחורנית ושולף זוג ברטות ומתחיל לירות. התרמילים התעופפו מהאקדחים.

הערבים האלה פשוט לא יודעים מה לעשות עם נשק.

כמובן שהם נכנסו ארבעה לוחמים לתוך בית קפה בגודל של דירת סטודיו קטנה, והתחילו לרסס עם הקלצ'ניקובים שלהם. והופס, לארבעתם נגמרה התחמושת בערך באותו זמן, כל האנשים בבית הקפה שכבו בדרגות שונות של פציעה, 13 התרומם מהכיסא, משאיר מאחוריו את התיק, מרוקן את שני האקדחים שלו על ארבעת "לוחמי החופש", מצייר להם חיוכים בכדורי 9 מ"מ שמוציאים החוצה את כל הרפש שיש להם בראשים.

שני האקדחים מרוקנים מכדורים, 13 נפטר מהם, אין לו זמן לדרוך כרגע, בחוץ יש שני טיוטות היילקס. האמריקאים הטיפשיים האלה חשבו שהם יכולים ללמד פראים לנהוג ולהלחם. ועכשיו ל13 יש הרבה עבודה.

הוא נצמד לאחד הקירות.

מוציא מהחליפה את אקדח התוף שלו, סמית' אנד ווטסון, שמונה כדורים, הזנה צידית.

הצצה אל השטח.

עשרה לוחמים עמדו בחוץ, לבושים בסמרטוטים ומסכות, כרגיל, חובבנים, הוא יצא מהמחסה והתחיל לירות.

ראשונים נפלו שני הגברים שעמדו על מכונות הירייה ברכבים, אחריהם הוא פשוט הניף את האקדח ולאן שלא כיוון הוא פגע בפרצוף פלאפל אחר.

התחמושת נגמרה, הוא הוציא את התוף בתנועה חדה והכניס לתוכו שמונה כדורים חדשים, שצנחו לשם ממתקן מיוחד - טוען-זריז - שפשוט הצניח אותם לתוך התוף.

שני כדורים נוספים והקרב נגמר.

תחמושת 5.56 הייתה פזורה בכל מקום.

13 ניקה את הבגדים שלו ונכנס לאחד הרכבים, התניע ונסע.

אם נחזור רגע אחורה, נגיד, ארבע שנים, ונתחיל לאסוף את כל הידיעות המוזרות והשונות בעיתון, את השמועות שהתרוצצו ברשת בעיקר סרטי הסנאף והסרטונים שנתפסו עם מצלמות סלולריות, או אפילו נראה את מהדורת החדשות המסכמת את היום, נוכל לראות בהתמדה גדילה במקרים המוזרים והתמוהים.

מוות של זוג קשישים, גופם התקשח כמו אבן, הצפיפות תאים שלהם הרקיעה שחקים והם נחנקו למוות בגלל שהריאות שלהם לא שאבו חמצן.

בכפר קטן באנגליה, כל הילדים בגן נעלמו, וחזרו אחרי מספר ימים כשלכאורה הם מתפקדים ככוורת של מוחות ולא ילדים אינדיווידואלים.

ביפן, בירת המוזרות, דייגים דיווחו שהים מלא בשדי מים, והפסיקו לעבוד כדייגים.

ככה לאט לאט העולם החל להתעורר בצורה אלימה למציאות מאיימת, מציאות שבה כל אגדות הילדים התממשו.

המינוטאור התגלה ביוון, משוטט ברחובות הורג את כל מי שפגש, מתלונן שיש לו הרבה אנשים ב"מבוך", במצרים, אנשי-תן ואנשי-חתול החלו לחטוף, לאנוס ולרצוח נשים צעירות.

ברוסיה הצ'ובקאפרה אכלה ילדים.

באנגליה גובלינים, אורקים ואלפים נלחמו באופן גלוי ברחובות, הורגים עשרות חפים מפשע.

את הגרמנים החלו לפקוד רוחות היער וטבע שונות, גורמות לאנשים לאבד את שפיות דעתם ולהשמיד את בתיהם.

ספינות בכל רחבי העולם דיווחו על מפגשים עם קראקנים, ספינות רפאים עתיקות ומערבולות עצומות.

כל המדינות היו אובדי עצות. הם היו הורגים את המפלצות, אך אלו תמיד היו חוזרות.

ארה"ב התנערה מהשינה ראשונה, בעוד עשרים שנה, אחרי שהכל יגמר ויתחילו לחקור את מה שקרה, המדענים יגיעו למסקנה שהאמריקאים חטפו את זה הכי חזק. בגלל ריבוי האמונות והדתות, השוני האתני גרם לכך שכל מפלצת אפשרית תופיע ברחבי המדינות.

עכשיו ארבע שנים אחרי, כל מדינה מתמודדת בצורה שונה.

הישראלים נעלו את גבולות המדינה ומנהלים משטר צבאי, עוצר שומר על האזרחים בתוך הבתים כשהמפלצות בחוץ, שם החיילים כל לילה נלחמים בהם. לא תמיד בהצלחה.

הסינים פשוט הורגים בצורה שיטתית את כל מי שלא חבר מפלגה.

בכל אירופה מבעירים ערים ויישובים שלמים, מרכזים את רוב האוכלוסיה שלהם במטרופולינים עצומים, ערי מדינה מגוכחות בגודלן.

האמריקאים, הם הראשונים שחשבו מחוץ לקופסא.

באמריקה יש את אוכלוסיית האסירים הגדולה ביותר בעולם, הרבה מהם נכנסים ויוצאים מבתי כלא כל חייהם, רובם לא פוחדים מהמוות.

אז הממשל הנאור של ארה"ב ניאות לעסוק עסקת חנינה לכל פושע שיסכים לצאת ולהלחם במפלצות. בעבור אלף גולגלות, האסיר ירוויח את חרותו.

עשרות אלפי אסירים יצאו.

רובם נהרגו כבר.

כעת נותרו רק המפלצות האמיתיות בחוץ.