הם קראו להם מפלצות.
הם נעלו אותם עמוק עמוק במעבה האדמה, וזרקו את המפתח.
הם היו חמישה.
כל אחד מהם היה יותר פגום מחברו.
אך כל החמישה שונים זה מזה.
למזלם רק מפלצות יכולות להרוג מפלצות.
~
לבוש בחליפה, ישוב ליד שולחן אוכל, "הבאלרוג" קרא את העיתון הימי כמו בכל אחד מהימים בעשרים השנה האחרונות, באור מועט, כשהוא מנסה להתעלם מהרעשים ברקע, אלה ש"נזיף-א-סייף" עשה, והצרחות של הילדון הקטן והחדש.
הוא בדיוק קרא כתבה מעניינת כשהסוהר קרא לו דרך הדלת. הבאלרוג הניח את העיתון ועשה את שלושת הצעדים מסביב לשולחן האוכל, שלושה צעדים שזכר בעל-פה, וניצב ליד הדלת, "כן?" הוא שאל, קולו מתוק כדבש ועמוק כמו הים, "אמרו לי להעביר לכם את ההודעה הבאה, ובגלל שאתה הותיק פה ביותר, והיחיד שכנראה יכול להשתלט על האחרים, אתה מעכשיו המנהיג שלהם, והם באחריותך", הסוהר ניקה את הגרון, "מייקל, "הבאלרוג" ריין, ריינה "המכשפה השחורה" טורקין, עריף"נזיף-א-סייף" עוואני, לאונרד "13" פינירדיני ויהושע, כולכם מקבלים חנינה החל מהיום בחצות, בתנאי שתגישו, כל אחד מכן, לנציג ממשל שיצור איתכם קשר אלף ראשים של מפלצות אמיתיות". מייקל הבאלרוג התחיל לחייך, "אין בעיה בוס" הוא ענה, "אין בעיה בכלל, אני אסביר להם את המצב, סמוך עלי בוס" הוא צחק, "סמוך עלי...".
~
האישה השחורה הביטה בעיניים עיוורות על העוברים ושבים. אנשים בחליפות, ממהרים להגיע למטרה, לא מודעים אליה, או לטרף שלה. כמה שהיא התגעגעה לחופש. היא לבשה כעת את הבגדים האהובים שלה. החצאית הארוכה והשחורה, החולצה החומה ששרוול אחד שלה היה לבן וקצר והשני ארוך ואדום. היא חבשה את הכובע שהעניק לה את הכינוי "מכשפה" כובע מחודד ושחור, שהצל על פניה מהשמש. היא המשיכה להביט בעיניים ריקות על ההמון. בסוף מתמקדת ביישות אחת, יישות שלא התאימה לשאר. ריינה שלפה את בובת הוודו שלה, והחלה לטוות את הקסם שיכבול את היצור לבובה, לחש שסבתותיה הקדומות לימדו אותה בזמן שהלבנים החזירים אנסו אותה ועיוורו אותה. כל לילה היה סיוט, ובכל בוקר כשהיו עוזבים, הסבתות היו לוחשות לה סיפורים מההיסטוריה, מלמדות אותה ומחזקות אותה. ואז היא הראתה להם. לחזירים. ולכל בני המשפחה שלהם. ולכל מי שגר ברחוב שלהם והתעלם מהצעקות שלה. ולכל המשפחות שלהם. אף שוטר לא ידע להסביר את זה. אבל היא הודתה. היא הרגה 146 אנשים בלילה אחד. ביותר בעשרה מוקדים.
היא סיימה את הלחש, היצור החל להתפתל מכאב, והשתנה, הוא כבר לא היה עוד איש בחליפה, הוא היה מינוטאור ענק, בגובה של חמישה מטרים, אך הוא כבר היה כבול, והיא הרימה את הבובה, וחצתה אותה לשניים.
פיצוץ של דם ואיברים פנימיים השפריץ לכל מקום ולכלך את כל החליפות היפות שהיו שם.
~
13 היה רוצח שכיר.
הוא אף פעם לא הבין למה הוא זה שנכנס לכלא.
הוא רק עשה עבודות.
כמו עכשיו.
הילד לידו רעד מעט. מעיק.
"כמה מעלות ימינה במשקפת?" 13 שאל את הילד, וזה הגיב בין שיניים נוקשות, "בשביל העין, ארבע מעלות מהחוטם".
13 לא הבין למה הילד לא לבש שום בגד.
הוא תיקן את המעלות כמו שחשב והילד אישר,
הוא נשם נשימות עמוקות.
הוא ידע שהמשימה הזו תהיה קשה, אבל זו פעם ראשונה שהוא ניסה לירות במטרה כל כך קטנה ממרחק כזה גדול.
טעות קטנה והכדור יקפוץ מהשריון של היצור, יעיר אותו וזה יהיה הסוף שלהם.
אולי לא, לילד אמורים להיות כוחות על או משהו בסנגון.
משהו פסיכי.
בנתיים הוא חשב שהילד רק פסיכי. מסרב ללבוש בגדים.
הוא שחרר את הכדור, שסימן קשת בליסטית מושלמת דרך הגשם הכבד, מסתלסל באוויר ומתיישר, חותך את הזמן והמרחק וננעץ עמוק במטרה.
13 נאנח בהקלה, היצור צרח קצת ואז התמוטט.
13 תהה איך הוא הולך לחתוך את הראש של הדרקון.
והאם הוא יהיה שווה יותר מאחד.
~
נזיף-א-סייף בדיוק סיים את תפילת הצהריים שלו והצטרף לבאלרוג בטרקלין, הבאלרוג הציע לו מעט ברנדי, אבל היות שנזיף היה מוסלמי שומר מצוות באמצע מלחמת הקודש שלו, הוא סרב ומזג לעצמו מים.
"מייקל, האם אנחנו עומדים לבצע את המשימה שלנו?" נזיף שאל, הוא היה קצר רוח, וסיים להשחיז כבר את החרב שלו. הוא לבש חליפה מסורתית ארוכה ורפויה, כולל טורבן וכיסוי פנים לאחר כך. הבגדים היו לבנים לגמרי, נקיים וצחורים, קדושים כמעט.
הבאלרוג קטע את רצף הקריאה שלו והרים עיניים לשותף שלו לעבודה, "ודאי יקירי, ודאי, אנחנו מחכים האמת שהם יגיעו" הוא הביט בשעון הקיר הענק, "הם אמורים להגיע כל רגע, אתה תשמע אותם כשהם יגיעו, אני מבטיח". הוא חזר לקרוא.
הגבר המוסלמי זע בקוצר רוח בכורסא שלו.
אחרי כמה דקות ריח מוזר מילא את החדר, ריח של שרפה. נזיף התרומם, "השארת משהו דולק?" הוא שאל, הבאלרוג שוב חייך והרים את המבט שלו מהעיתון, "אל תדאג, זה בשביל האורחים, אני חושב שאם תיגש לדלת הכניסה, תוכל לראות את האורחים שלנו, מחכים לך", נזיף-א-סייף לא אהב את טון הדיבור של האמריקאי השחצן, אבל ידע שאפשר לסמוך על מה שהוא אומר לכן עשה כמו שמייקל הציע וניגש לדלת הכניסה.
פותח אותו, הוא פלט "אללה הוא אכבר" קטן, לפניו היה גהנום אמיתי.
שריפה איומה השתוללה ברחוב, אש קפצה מבניינים שיחים ועצים, שורפת אנשים, ילדים ומפלצות במקביל המון מפלצות, מפלצות מספיק עד סוף הרחוב.
נזיף-א-סייף שלף את החרב שלו ויצא לרחוב.
אחרי שעה וחצי הוא חזר פנימה, "באלרוג, אכפת לך אם אני אשתמש בכלונסאות של הגדר כדי לאכסן בנתיים את הראשים?", הבאלרוג הנהן, "בכיף, רק שלא תשרוט את הגימור" ענה לו, ונזיף-א-סייף חזר החוצה, הבגדים שלו ארגמניים מדם, וקלים הרבה יותר, שלל חרבות היו תקועות בכל מיני יצורים, נזיף שלף את החרב הכי אהובה שלו, "עלי" חרב ענקית דו ידנית והתחיל לערוף את ראשיהם של הקורבנות שלו, בדיוק כמו שעשה לכל הכופרים שפגש בארה"ב.
בפנים הבאלרוג מזג לעצמו עוד כוס ברנדי טובה, והרהר ביעילותה של מלכודת האש שלו.
הוא השווה אותה לזו שהכין לפני כמעט עשרים שנה, כשהוא שרף את הבית ספר ההוא על כל התלמידים שהיו שם.
כן, זמנים טובים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Uncletas