הולכים אל הלא נודע.
|
 כינוי:
catch me if you can בת: 37 MSN:
תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 8/2010
רדופה
תלויה בין שמיים וארץ, בין ישראל לאיטליה בין חורף לקיץ בין ערנות לשינה שם תמצאו אותי.
אני לא אצליח לישון יותר, נתתי לזה את מרבית הניסיון ככה אני, נשארת רדופה עם עצמי מוטרדת, לא רוצה לעזוב תמיד הקושי מגיע רגע לפני הסוף אבל כמובן שאני לא יכולה להחשיב את תחילת הדרך לסוף.. זו רק ההתחלה
ואני כן שמחה. ואסור לי להיכשל. תאחלו לי בהצלחה..
| |
 לא מסתדר עם עצמי
חשש. פחד. כעס. עצבים. לחץ. כירסום עצמי. שנאה. זעם. כאב.
אלו הם רק חלק קטן מהדברים שאני חשה בימים האחרונים.
בעקבות קשת התחושות הללו אני מרגישה צורך עז לפרוק.
עוד 11 ימים אני טסה למדינה זרה, שלא יאהבו אותי שם, כי לא אוהבים זרים בשום מקום..
עוד 11 ימים אני טסה ללימודים של 6 שנים בשפה זרה לגמרי,
עם זיכרון שאני לא בוטחת בו, עם מצב כלכלי עגום ביותר,
עם כאב לב, של פרידה מההורים היקרים שלי,
עם כירסום עצמי שלא נותן לי מנוח,
עם קולות הצעקה שקורעים את עור התוף, אבל לא משמיעים צליל.
עם הסערה שמנסה לברוח, מנסה לצאת, ואני עובדת כל כך קשה על לאבטח אותה בפנים.
ככה אני. גזע. שכבה מעל שכבה, מעל שכבה, שום דבר לא יוצא, ולא חודר.
סגורה. אטומה. ואבוי למי שיצליח לשבור את החומות.
אני חוששת שאין לי כלום בלעדיהן.
מי אני? מה אני עושה?
נמאס לי מהריבים האלו. כל הזמן ריבים. הלחץ משפיע על כולם וזה מחמיר.
בקרוב אשבר. אני רוצה. אני צריכה את זה.
הידיים שמתחילות לרעוד, העיניים שמתמלאות דמעות,ההתרגשות בגוף, הדגדוג בבטן.
כן, מעולם לא החלמתי מהחיתוך. מהפציעה.
ועכשיו, זה יותר מרגש, כי רואים יותר ורידים, רואים יותר כחול.
אני רוצה לנפץ הכל. אני רוצה לשבור דברים, רק כדי לקבל פריקה של לחץ.
מספיק. אני צריכה לפרוק. הגיע הזמן, אני סמוכה ובטוחה.
אני מתעצבנת לרפרוף קול צחוק, קול דיבור, מעולם לא הייתי כל כך עצבנית.
אני פוגעת, אני לא מצטערת, אני פזיזה.
מה קורה לי?
מעולם לא הייתי כזאת.
זה חודר אליי וכובש אותי לאיטו
אני מאבדת תחושה בקצה של הלב
אני עומדת במקום לא מודעת לעצמי
יש לי חלומות יפים
ואין לי את האומץ לעשות את הצעד
אני שונאת אנשים כמוני
ושונאת את עצמי יותר מכולם
אני לא מכירה כלום ואף אחד
אני כשלון
אני אפס
אני גרגיר חול ביקום
אני רוצה להזות שינוי בלי לעבוד בשביל ליצור אותו
אני עצלנית. וזו המחלה הכי קשה שיכולה להיות.
בחיים לא אגיע ככה לשום מקום
מה קורה לי?
מה איתי?
למה אני?
| |
דם סמיך ממים?
אני מלאת עצבים. ובעיקר על אחותי.
איך מישהי עם אותו הדם יכולה להיות כל כך מעצבנת?
כל כך חסרת התחשבות,
סליחה, יותר מדוייק להגיד - חושבת על עצמה בלבד.
פשוט כלבה חסרת איכפתיות. זה מה שהיא.
לפעמים בא לי פשוט לירוק לה בפנים.
היא פשוט מעוררת בי בחילה. ברצינות.
מעולם לא הרגשתי כל כך הרבה כעס כלפיה.
אבל היא הגזימה. לגמרי.
מי לעזאזל היא חושבת שהיא?
אידיוטית.
חייבת לזכור שאסור לי לסיים כמוה.
לעולם לא.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
