החכמה היא לא לחשוב על זה

בוקר, ושוב היא התעוררה.

אז פיהקתי.

אולי כך הגופרית המבושמת שהצטברה לי בפה מ12 שעות שנת שבת מבורכת ,תאייד כל שיחות בוקר פוטנציאליות עם ההיא מאתמול.

8 שעות של סקס מהפנט ,וחוזר ,בכל התנוחות ומכל הסוגים ,עייף לי את הנשמה. רק שלא תתעורר הזונה. כבר שמעתי אותה מתהפכת לצד שלי וראיתי בעיני רוחי ,איך היא עומדת לפתוח את הפה ולבקש נשיקה.

הלכתי לחפש את הפח.

בעיניים עייפות עקבתי אחר ארומת הרקבון האורגני המצחין וחישפתי את שק הניילון שהיה פעם האשפה של שבוע שעבר.

קשרתי את הניילון הנוטף והתכוונתי לרדת למטה להשקות את התרביות חיידקים האיכותיות הללו לצפרדע השכונתית הגדולה למטה.

רק חסר לי עכשיו לפגוש איזה שכן ידידותי מציק במעלית.

רק כשפתחתי את הדלת ,שמתי לב לגופה השעירה שחסמה את הפתח לדירה.

עוד הודעה ממנה ,נאנחתי לעצמי. זה עומד להיות ערב מעייף, אני צריך לישון יותר.

ליקטתי את כל פיסות החתול האפור מהרצפה וצירפתי אותן לתסוס ביחד עם הבקטריות בשקית.

בדרכי חזרה מעלה ,השתעשעתי בתוצאה הצפוייה של השיחה בדקות הקרובות , ופתחתי את הדלת באיטיות מכוונת .

היא עמדה שם עם חולצה ישנה שלי מהצבא ,תחתונים ו2 כוסות תה מהבילות. הטיפשה הניחה אותן הניחה ברוב חשיבות עצמית על השולחן ,ישובה בנינוחות בכורסאת העור הגדולה ועם חיוך בוהק של מראה מלוטשת סימנה לי להתיישב לידה.

'אני לא מאמינה שסוף סוף עשיתי את זה ,אני כל כך מתרגשת מהעתיד!'

החיוך שלה היה כה חזק וכה עמוק ,עד שמתוך תהודה גרידא גרם לאנשים זרים ברחוב למטה לפלוט "בוקר טוב" ספונטני אחד לשני.

-אני שמח שאת שמחה.

שיקרתי ,ונתתי להרגשה להספג ,לחלחל עמוק ,לאיפה שהיא תשאיר רשמים של חמימות נעימה.

עוד בגיל 15 ,ראיתי אוטובוס שלם ממריא באוויר על נוסעיו, ונוחת בכדור אש ענק.  מקומה 12 בבית הורי שבאלנבי -ראיתי והרחתי הכל..

כולם מתרוצצים, בורחים, אנשי ההצלה המומים, גופות חרוכות מתגלגלות ברחוב, ידיים קפוצות מטיילות עם האצבעות על הכביש החלקלק מדם בחיפוש אחר בעליהן.

שוב דבר מזה לא הזיז לי. שמה על הגג ,לעסתי את הביג-מק שלי וחשבתי.

חשבתי על כל יערות הגשם שנכחדו כדי לייצר לי נייר קונפורמי שמטרתו החד פעמית להעניק לי את האמצעים לזלול, מבלי לדאוג שאגלי השומן יזלו לי על הידיים בזמן שאני מתענג על המוות של צורת חיים אחרת כלשהי. צורת חיים שלא יכלה ולא תוכל לפשוע כנגדנו.

חשבתי, בהיתי בכביש האדום החלקלק שמתחתי ולא הצלחתי לגלות סימפטייה רגשית.

הכל היה מת בפנים.

מאז חלפו להן 10 שנים.

בקורס טיס ,ראיתי את קצפת העם בצעירותה, הלא מוכתמת, עדיין דורסת אחד את השני ברגל גסה, בהסוואה ערמומית של פוליטיקאים חובבים, בשאיפה אובססיבית להצלחה יחסית. הכל מתוך רדיפה של מטרה שקודשה על ידם, רק כי קודשה קודם ע"י אחרים.

לאחר מכן בהודו, ילדים קילפו לעצמם את העור וחשפו את עצם המצח, רק כדי להעצים את תחושות הסימפטיה של נציגי המערב השבע. ילדים פיסחים באו לבקש ממני נדבה ועדיין...כלום, הכל היה מת בפנים.

נזירים מקומיים שמאמינים בנדיבות ואירוח זרים כדרך להארה, אנשים שכל מטרתם בחיים היא לשמור על שתיקה מוחלטת בכדי להשיג התעלות רוחנית, צרחו עלי שאפסיק לענות אותם, ביקשו שאעזוב.

מנהלי מחלקות בכירים, נשואים עם ילדים ,נכנסו לכלא על מעילות שרקחתי נגדם.

אבל כלום לא עזר, האופל היה מוחלט.

הייתי חולה, וידעתי את זה. לא הצלחתי לחוות את אותו רגש יסוד אנושי ,הרגשתי מנוכר, זר ,לא שייך.

-כל האופטיימיות שלך לא במקום ,עוד הרבה דברים רעים יכולים לקרות.

נחרתי לה בבוז.

-על מה אתה מדבר? אני חיכיתי כל החיים שלי להזדמנות שכזו ,זה נהדר!  אני כולי מלאת מרץ ,אני מרגישה כאילו נולדתי מחדש ,אני מרגישה..מאושרת!

הישרתי בה מבט.

-"ומה אם תקבלי מפלצת..?!   המפרודיט עיוור בלי ידיים? "

במזרח הבנתי שכל טוב הוא חסר משמעות בלי הרוע שידגיש ,ויעצים אותו ע"י ניגוד.

לכל יין יש יאנג ,ולכל גן עדן של דת אחת יש את הגיהנום של האחרת. בלי שנחווה מוות ורשע לא נוכל להעריך את החיים.

זה כמו חמצן ,אתה לא שם לב שהוא קיים, עד שלוקחים לך אותו.

ואז זה הבריק בי... אם רק אצליח להחזיר אדם אחד בשאלה, היקום יאלץ לאזן את עצמו, ובכך להחזיר אותי בתשובה.

וכך היה ,שלפני 6 חודשים ,נפלו עיני על מודעה קטנה בסאן דיי טיימס ,ולפתע ראיתי את האור .

זה היה הפתרון שחיפשתי.

"דרושים תורמים לבנטיניים לבנק הזרע המרכזי של מדינת ניו-יורק". במוחי כבר נרקחה תוכנית פעולה שלמה.

ידעתי שנשים בודדות ,שמאסו במין הגברי ,או במשחק הזיווג האיסופי באות לבנק כדי להקים משפחות חד הוריות או חד מיניות ,ובמהרה הבנתי שהדרך היחידה שבה הן יכולות לסנן את המועמדים זה לפי הפרופיל שהם משאירים בטופס הרישום.

מכאן הדרך הייתה קצרה. ע"י מחקר מהיר ,כיצד לקלוע בדיוק לההעדפה הכי פופוליסטית יצרתי את אריק.

אריק היה האלטר-אגו המושלם. עורך דין, אמיד, גבוה ונאה, מנגן בגיטרה, אוהב ספורט, שחייה, וצניחה חופשית, תמיד חלם להיות זמר, ממשפחה יראת אלוהים וכמובן מאוד מאוד אוהב ילדים.

אריק שכל את אשתו שכה אהב עלייה השלום ,ועדיין לא הצליח להתגבר עלייה ,פנוי רגשית ורוצה ילדים ,חבר סיפר לו שזו הדרך האמיתית לחיי נצח, וזה מה שאשתו המנוחה הייתה רוצה לו הייתה פה.  אז הוא נכנס לבנק הזרע כתורם אלמוני.

המזדיינת נעה באי נוחות בכורסא, הביטה באריכות בתה שבידה ,שלפתע הפך להיות חם ומר מדי ,ופלטה:

-למה את אומר דברים שכאלו? זה בטח אף פעם לא יקרה ,אז למה לחשוב על זה בכלל? אתה סתם הורס לי הרגע.

רכנתי אלייה קרוב ,והחלפתי באיטיות בין הכוסות שלנו.

-"ואולי אני לא. אולי הנורא מכל כבר קרה ,ואת עדיין לא יודעת ,אולי בעוד כמה חודשים תגלי...חשבת על זה? צריך לקחת את האפשרויות הללו בחשבון."

בתוך 3 חודשים ,לפי ההתקשרויות המבויישות מהמזכירות בבנק ,הבנתי שהפתיון שלי תפס את זרם הטונה ,ואלפי דגיגונות הצטופפו כדי לקבל את ילד החלומות, את התקווה לעתיד, את האושר המוחלט.

הכל דפק כמו שעון דיגיטלי זול מסין, ובחודש הרביעי הביקוש כבר היה כל כך גדול עד שהתבקשתי להגיע פעמיים בשבוע למילוי הכוסיות הלבנות. כל כוסית -6 תרומות בממוצע. כשאמרתי למכון ,שלקח 1200$ להפרייה את התנאים הם כמובן סירבו בתוקף ,אך כצפוי ,מנהל האגירה סיכם איתי חוזה קצרצר בע"פ .

אני אמשיך לתרום בחינם ,אם ירמזו ללקוחות על האפשרות למפגש בלתי אמצעי עם התורם.

עם הזמן הסקרנות גברה על המחסום החברתי...וכך התחלתי את הפגישות.

כמובן שהייתה לי זכות מלאה לסרב להן ,וכך אחת לכל 8 נשים קפצה על ההזדמנות לפגוש את בחור החלומות. כל אחת ראתה מולה את הפנטזייה שהיא ביקשה למצוא.  אף אחת לא ראתה אותי, הן אף פעם לא רואות.

בחרתי אותן בקפידה, נשים בודדות, מסוגרות, מחיים קטנים ושקטים, ללא שאיפות גדולות שפשוט מאסו בחיפוש אחר בן הזוג הנכון. מדמי הפנסייה שגנבתי שכרתי לי דירת פנהאוז במנהטן ,וכך קיבלתי כל כשבועיים בחורה מבויישת ,אך להוטה ומלאת אהבה וציפיות על מפתן ביתי החדש,הכל היה מוכן כעת לניסוי הגדול.

מיותר לציין שמלאכת הפיתוי מעולם לא הייתה קלה יותר ,לעיתים אף השתעשעתי בגבולות ההתנהגות שלי, שתמיד אוזנו ע"י המשיכה המוגזמת שלהן לפנטזייה אותה הן חלמו מזה שנים רבות וקראו מזה שבועות ספורים.

כל בחורה והסיפור שלה ,אך הנסיבות לא הטרידו אותי ,המצב הנפשי ,האקסטאזה היחודית שברגע ההפרייה המכוונת של תחילת חיים חדשים היה הרובד המשותף לכל הנקבות.

נראה הייתה שזו הדרך היחידה שלי להרפא. מתוך האושר הטוטאלי של יצירה חדשה, ממש פה אני אחזיר אותן בשאלה.

-"יש לי איידס. "  התחלתי.

-אויי נו ,אריק ,אל תהייה מצחיק .

-"אני נשא של HIV וכעת גם את נשאית. התינוק שאת נושאת בבטנך ,זה שיוולד ממ,ך יהיה נשא גם כן, ולמרות שיקח לך לפחות כחצי שנה לפתח את הסימפטומים של המחלה ,ועוד מספר שנים לגוויעה איטית ,המוות הוא וודאי. את תמותי ולא תזכי לראות את הילד שלך מסיים תיכון. או גן חובה."

שתיקה. גם בלי לטעום מהכוס החדשה שבידה, ראיתי בלוטות הטעם שלה ממררות בבכי על עצם קיומן.

-...אתה לא צוחק...נכון ?

-"את תמותי. וכך גם ההמשכיות היחידה לחייך ,הגורל נחרץ. כעת באמת יש לנו משהו במשותף."

היה רגע קל של אי וודאות, בעוד שלב ההכחשה מסתיים ומפנה את הבמה לשלב הכעס והנקם. היא הביטה מהופנטת בשולחן.

-אבל למה אתה עושה את זה?! למה לא סיפרת לי מקודם? מה... מה אני עשיתי לך !??

אבל אני פשוט המשכתי.

-"בדקתי את הביטוח הרפואי שלך ,הוא לא מכסה טיפול במחלת כרוניות או סופניות, אני יודע כמה את מרוויחה, ויודע שאין לך משפחה. לכן בחרתי אותך. אין לך את היכולת לשלם עבור הטיפול הרפואי העתידי, כך שיש לך לא יותר מ 5 שנים של תפקוד בסיסי סביר לפני שהמחלה תכשיל ,תבודד ותנדה אותך." הוספתי במרץ. מתבונן בה עמוקות.

-"אבל ...הם בודקים את התורמים .. אתה לא יכול להיות חולה! "

היא יבבה בחשש, מקווה שעוד רגע אני אחייך בחזרה את החיוך הכובש שלי אליו הרגלתי אותה כה בקפידה אמש, ואסביר לה שהכל בדיחה ,שהחיים שלה מתמול שלשלום עודם תקפים לעתיד המקוצר החדש שכפיתי עלייה. מאינספור אפשרויות לעתיד ורוד, היא ירדה לאחת שחורה. האפשרות היחידה שבעצם יש לכולם.

-"כל מה שתרמתי היה שמור אצלי במקרר כבר חצי שנה ,לפני שנבדקתי ,אני מספק להם זרע מופשר ,בריא."

היא הרימה מבט, שביב של תקווה כבויה ניסה למצוא זיק של שינוי בפני.

-אבל זה לא מה שקיבלת ממני הלילה

"אבל..אבל....למה??"

שתיקה.

היה אפשר לשמוע את המקרר דוחס אוויר בקדחתנות, ואת השטיח מתיישן. היא חזרה להביט בכוס התה, ששוב הספיקה להתקרר בידה ,ולא זזה. מפחדת להרים את ראשה ולהביט בי, ראיתי דמעה גדולה ושקטה נוזלת על פנייה ומתמזגת עם התה, מחממת אותו במעט. הרחתי את הכעס והנקם מתפוגג לשלב הסופי. שלב האבל. הרגש האחרון בשרשרת - השלמה.

-אז אתה הרגת אותי. ואת הילד שלי.

-"נכון."  אמרתי ללא הבעה. רכנתי בשלווה סטואית והוצאתי אקדח 'קולט' חצי אוטומתי, דרכתי אותו, והנחתי אותו ביננו. היא הביטה בו באימה. ואז הביטה בי. ספק חוששת להישיר מבט, ספק מחפשת מוצא בעיני.

-"אני כבר השלמתי עם הסוף, ואני לא מפחד מהמוות."

הוספתי ברכות. אני עומד למות כעת כך גם את.  אנו באותה הסירה כעת. ולשנינו אין יותר מה להפסיד.

נתתי בה מבט עמוק ,דחפתי את האקדח לכיוונה, נעמדתי ויצאתי מהדירה, לא מביט אחורה.

מבחוץ היה יום בהיר ,מעונן חלקית ,עם רוחות דרום מערביות קלות.

ברקע נשמעה תנועת האוטובוסים המניידים נוסעים ממקומם הנוכחי ליעדם החדש, לאותו היום.

העולם הרגשי של של האנשים הוא מאוד סוביקטיבי מהגדרה, אחד רואה את הים גועש ,שוצף וכעוס ובשביל האחר הוא כחול חמים ומרגיע. כל יום בהיר ונעים יכול לסמן את בוא האביב ואיתו התחדשות וטיולים בחיק הטבע , או להעלות זכרונות של גופות חרוכות מנסות לזחול החוצה משלדת האוטובוס הבוער באלנבי 57.

עושר ,כמו אושר הוא דבר יחסי. לעומת אדם עני, אדם עשיר מקוטב בנכסיו ובכוחו הכלכלי ע"י כך שהוא יכול לשלם לפועליו כדי שיעשו עבודתו ועל ידי כך יצרו אי שוויון בעולם ,ובעולמו האישי. אי שוויון שהוא לרוחו ,כמובן. הוא נהייה עשיר עוד יותר, עוד יותר בקלות.

בשביל באמת להרגיש שהרווחת משהו, אתה קודם חייב להפסיד את הכל. לא מעריכים את החיים, את האוויר היומיומי, עד שאתה מרגיש את אצבעות החנק של הסוף מתהדקות לך מסביב לחמצן השגרה.

מרחוק, בתחנת האוטובוס, הנהג התכונן לפתוח את הדלת ולתת לנוסעים להכנס כששמע חבטה מרוחקת ,מבט קצר במראה הצידית הבהיר לו שהוא לא פגע בכלום, זו כנראה סתם הייתה ירייה.