מעל לגיל מסויים ככל שהמח צמיג ומסועף יותר ,ככל שעברנו יותר חוויות והתסגלויות למצבים שהיו פעם חדשים ,כך נותרו פחות חוויות שלא נחוו בעבר.
דברים לא מרגשים כמו פעם.
חבר טוב לשעבר ,אחד שניגן בתזמורת שנים רבות וחלם ונשם מוזיקה,אמר לי לא מזמן שמוסיקה כבר לא מרגשת אותו יותר ,שהוא כבר לא מאזין ,לא מנגן ובכלל לא ממש שם לב לקיומה.
כאילו הוא כבר חווה את רוב התבניות המוזיקליות הקיימות וכך איבד את הריגוש שבדבר.
פעם ,בגיל 16 כל מועדון שהלכתי אליו היה ענק ועצום ומרגש ,המוזיקה הקפיצה לי את הנשמה ,הבנות היממו אותי בריח שלהן,והחבר'ה היו הכי סבבה שבעולם.
אח"כ גיליתי שאלכוהול עושה לי שמח בעיקר בכבד,שטרנסים זה הרבה יותר מוזיקה למתמטיקה,ושבנות מריחות יותר טוב ערומות.
ואח"כ גיליתי שיש פטרוזילייה במשקל שעושה אותי שמח ,שעושה את העולם מצחיק ואת המוזיקה אביאנטית ועמוקה יותר.
פעם הייתיי נהנה עד השמיים בזכות החוויה עצמה ,נטו. וממש כמו שזקנים לא יראו רוקדים באותה ההתלהבות או תדירות של צעירים ,כך המתבגרים ממשיכים לצרוך שינויים בשביל העצמה הדרגתית של החוויה.
ואולי פעם בכלל אגיע לשיא.
אחרי סאדו-מאזו באורגיות רבות משתתפות עם פטריות הזייה באוהל חמצן שמשקיף על כדור הארץ בחוסר משקל,-איך אוכל להתפעל מהוד הדרה של שקיעה סתמית?
לזכור איך שפעם ,כשהיינו ממש קטנים להמתין כחצי שעה לתוכנית החביבה עלייכם בTV נראה כנצח שאין שני לו ?
איך פעם כשהייתם בחטיבת ביניים חודש היה המון זמן והכיל המון חוויות ,שינויים ולקחים אישיים(וגם גבהתם בלפחות סנטימטר)?
והנה עכשיו חולפת לה שנה שלמה בצבא ,12 חודשים שלמים ,בוכטה של שבועות,ולמרות שאני מסוגל להזכר במה שעבר ,נראה כאילו שלא חל בי שום שינוי (אני רוצה לגבוה),לא חוויתי שום דבר משנה אופי(אני צריך לזיין יותר) ובעצם העולם הוא כשהיה רק שהפעם אני מבוגר בשנה. סתמי לגמרי.
ואז אני נזכר בסבתות שצופות על העולם מרום גילן ללא שינויים או עם יחוס חשיבות פחות אליהם,ואיך שמשפטים כמו :"אני זוכרת שרק נולדת",באמת נראים לה כאילו היו אתמול. כל תחושת הזמן מתעוותת,וזה חמור מאוד.
חלק מהדברים הכי מרגשים בחיי ,מבחינה אוביקטיבית,קרו לי בגיל 21 .
אבל אני זוכר שגם בעת ההתרחשות נדהמתי מחוסר עוצמנת הפנמת הרגשות או ההתרגשות,שהייתה אמורה להיות אצלי.
פעם היינו באמת.
אבל עדיין צינת האביב,וריח הגשם הרטוב על השלכת עושה אותי רגשן ומתאהב.
אבל פעם הייתי ככה כל השנה.