לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

החכמה היא לא לחשוב על זה


ההנחה היא שברגע שתתגלה התשובה לכל התהיות המדעיות והפילוסופיות, מנין באנו ולאן אנו הולכים...אתם- תרצו לשמוע אותה. עד היום אלפרד נובל משלם כסף על רגשות האשם שלו. ומה אם התשובה נוראית ומפחידה מכדי לדעתה? אחרי שיודעים, החכמה היא...דווקא לא לחשוב על זה.

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    פברואר 2007    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
2/2007

המליון הראשון הוא הכי קשה,


המליון הראשון הוא הכי קשה, הכבדים מהעיתון ככה הם אומרים.

אני נוסע הערב ליום הפתוח של הטכניון כדי למכור לסטודנטים לעתיד מוצר שאני פשוט לא מאמין בו. ככה מתאמנים.

אחרי 3 שנים, בעקבות לחץ לא הוגן מהמציאות, שהטיחה בי הזדמנויות ללא רחם, החלטתי לנצל את המבטיחה שבהן ולהקפיא לימודים בטכניון. יש האומרים שמי שעוזב לא חוזר לסיים את התואר, אז ככה הם אומרים.

ב4 חודשים הקרובים, לפחות, אעבוד בתל אביב 3 ימים בשבוע, לכל הפחות, במטרה לגייס הון שניוני לחברת סטארטאף כל כך מגניבה שהיא וודאי תזכה לפוסטים נפרדים, ככה אני אומר.

עוד חודש וחצי אני מקווה להיות באמסטרדם, עוד 3 חודשים אני מתכנן להיות כה רווי בהוללות תל אביבית חסרת פיגמנטים רדודה וחסרת תוכן עד שאייחל לחזור לחריץ העמוק והחשוך הזה באדמה שנקרא הטכניון, בו חברי עדיין מזדחלים בדכאונות מחזוריים.

יהיה מוי כיף, כך הבוס החדש שלי אומר.

 

אם הדבר הזה ממריא, אמריא איתו, ואולי עוד שנה מהיום אהיה בדרכי החוצה ממרוץ העכברים הכלכלי שכה מפחיד אותי בכלל להכנס אליו.

מאוד הייתי שמח להיות מהנדס בעבודה מעניינת כבוגר טכניון, יש כל כך הרבה דברים שמרתקים אותי, אך אפילו יותר הייתי שמח להיות דוקטורנט במדעי המחשב ולבנות זרעי בינה מלאכותית או ראייה ממוחשבת - לקרב קצת יותר את הסינגולריות הקרבה.

אבל (!)

בשום פנים ואופן לא הייתי רוצה להיות בעל שכר חסום, אחד שחסום מלתת ביטוי מלא לגחמותיו המשתנות עקב משרה מחייבת ל40 שנים הקרובות. אני רוצה חופש!

אני רואה מה קורה לאנשים מבוגרים, המח שלהם מאבד גמישות ומהירות, המחשבה נהיית שבלונית, היצירתיות נרצחת ונעלמת, והם נהיים הדבר שאני הכי חושש ממנו. אוטומטיים.

זה יותר מפחיד אותי ממוות.

הבטחתי לעצמי בגיל 18 שלי זה לא יקרה, אך נראה שאין בעולם דבר מלבד רקטה כלכלית מסוכנת ולא יציבה כדי להימנע מזה. ולעזעזל! זה הגיל, כאן ועכשיו, כשאני עדיין לא בן 25 לעשות את זה. גיל בו יש לי מספיק יכולות, אנרגיות, יצירתיות, אמביציה ומעט שורשים בצורה יחסית. עכשיו זה הזמן.

זה לא שאינני מאושר, נהפכו, כל המהפכות הרוחניות של השנתיים האחרונות בנו לי חיוך כל כך גדול שהלב שלי מתקשה להכילו.

אבל.

                   

זה מרווה של עוד 10 שנים ממנו אני מפחד, אני לא יודע איך הוא יהיה, מה יעשה אותו מאושר, מה הוא ירצה לעשות. מי לעזעזל יודע אילו שגעונות יהיו לו. בטח לא אני, אני אפילו לא מכיר אותו.

בהנחה שאושר נובע ממימוש גחמות רגעי, וההוויה שלנו נוצרת בהווה מחדש בכל רגע...אני פשוט לא מוכן לקבל חסמים. אני מסרב להטמע בצורה זו לחברה האנושית!

אני רוצה חופש מימוש.

מימוש בעולמנו החומרי = אמצעים. ואמצעים, לצערי, נוטים להיות מיוצרים באותו הקצב בו הם נשרפים.

כשאתה מהנדס עם 25 אלף ברוטו, יש לך גם משכנתא ו3 ילדים. אתה צריך לקום בבוקר לעבודה.

צריך לשבור את המעגל.

     נתינת ביטוי לגחמות(טכנאית אמריקאית חמודה)

האם שנה מהיום אהיה במקום אחר לחלוטין? מוקף באנשים אחרים, בונה טכנולוגיות מרתקות, חי בעיר חדשה, ושועט דרכי לעבר המטרה?

האם לאחר השגתה אטרח לחזור ללימודים?

מה אם היא תושג חלקית, וכן אתקע במרוץ העכברים, רק  הפעם עם אפשרות מוגבלת לחזור ולסיים את התואר, שיאפשר התקדמות

במישור זה?

 

לפני הרבה עבודה קשה, מאתגרת, מרתקת, ואולי אף היסטורית. אבל מה זה עבודה קשה כשהיא מתיישבת לי עם כל השאיפות האקזיסטציאליסטיות, הכלכליות, החברתיות והאינטלקטואליות?

 

בטכניון סלדתי, מהאוננות הקיצונית שהאקדמיה מצטיינת בה, לא לצור שום דבר חדש, לא אפילו לנסות:

הגעתי לאקדמיה במטרה לדעת. הייתי ועודני סקרן בצורה הכי קיצונית שיצא לי לראות. זו התכונה ממנה נובעות כל יתר תכונותי המנטליות, הרוחניות והאינטלקטואליות.  מי שסקרן צובר ידע ומיומנויות. באתי לדעתי - והתאכזבתי.

שיעורי בית בנפחים של משרה מלאה על רעיונות שכבר הבנתי בתחילת הסמסמטר, מבחנים שמטרתם הכשלת 60% מהקורס ולא לבחון אותך על חומר שאותו גם כך אף אחד לא בעצם טרח ללמד אותך. רמת הוראה כה נמוכה עד שהיא מייתרת הגעה לשיעורים בצורה כמעט מוחלטת.. פרופסורים שמבריזים לשעות הקבלה ב7 בבוקר של עצמם, פקטורים שליליים, ממוצעי קורסים נכשלים. כל המוסד הזה בונה את היוקרה שלו מסביב למסלול מכשולים, לא לשום ערך מוסף שהוא מקנה.

אחרי 3 שנים, וכמצטיין-דיקן מזדמן, אני יכול להביע את אכזבתי הקשה מהעולם האקדמי. נראה שהאנשים שהכי מצליחים בו הם האנשים הכי סגורים מחשבתית, הכי מפוחדים חברתית, הכי לא יצירתיים, הכי מרובעים והכי קונפורמיסטים שרק אפשר למצוא.

בורות הוליסטית קיצונית. מרצים לפיזיקה שלא יכולים להחזיק שיחה על נושאים מדעיים אפילו ברמה פופלארית, דוקטורנטיות למדעי המח שמרוב דיקלומים של שמות חלבונים מעולם לא שמו לב לתובנות או טכנולגיות שניתן לגזור ממה שהם חוקרים, מסרנטים מבריקים במדעי המחשב שמגמגמים כשאני חוזר ושואל איך ואיפה מטמיעים את הרעיונות שלהם. (אצלנו בתל אביב..חיחי..).     אנשים צרי אופקים ברמות קיצוניות. קונקרטיים, ולא קונספטואלים ברמות שלא ניתן לדיין איתם כלל על רעיונות, רק להתווכח על ציטוטים.

כל מיני פרופסורים שחוקרים את ההתכנות התיאורטית של דברים שגוגל כבר הוכיחה כעשתה מהם מליארדי דולרים לפני 3 שנים, פיזיקאים עם קרנות מחקר על דברים שכבר גילו, ומסרנטים שמעתיקים עבודות מחקר לפרופסורים שלהם. באקדמיה, כמו כל מערכת קומוניסטית, אין בכלל נסיון לחדש, גם לא מצד המערכת וגם לא מצד האנשים שהיא מציפה מעלה לתארים גבוהים או דרגות ניהול. כל מסדרון וכל תא שרותים נתרם ע"י אגואיסט שחיפש שלט הנצחה, ולא שם לב לכיתות המחשבים עם הטכנולוגיה הכי צולעת והכי עתיקה שאפשר למצוא בארץ.

בטכניון 2007, אם סטודנט רוצה לשלוח מייל הוא צריך למצוא עמדת "אינטרנט" (יו..איזה משוכלל)  מיוחדת שמקרטעות עם חלונות 98, שמותקן בה תמיכה בעברית.

כל המודל הכלכלי הבסיסי של האקדמיה רקוב מבפנים, לכן אין שיפור, לכן לא יהיה. לכן הם שובתים.

לכן הם מתעדפים אנשים, שלא מסוגלים לשרוד בחוץ.

בתעשיה זה בחיים לא היה קורה.

 

עדיין, לעזוב את הטכניון בכזה שלב?

יש כאן סיכון גדול,אך ונראה שסיכונים הם הכרחיים למטרה שהצבתי לעצמי.

מתמימותי נראה שדווקא הפעם הוא יצליח.

אמנם 90% מחברות הזנק נופלות, אך ל 10% הסטטיסטיקות הכלכליות להצלחה או כשלון אינן רלוונטיות יותר לעולם.

לעיני הגדולות, נראה לכאורה, שיכול להיות שהרווח גדול מהסיכון.

 

במקרה הכי גרוע, עוד 5 חודשים הכל יקרוס, ואחזור לסיים את הגרסא ה5 שנתית של ה2 תארים ה3 שנתיים שלי.

בקצב הזה, אוכל להוכיח את רוב המתמטיקה הידועה לאדם מאפס בע"פ...

 

מה שבטוח זה שהבוס שלי, בחור מבריק עמוק אמפתי ופסיכודאלי לגמרי, שגם נראה כמו חבר ממש טוב לעתיד,  צדק בהערכתו הראשונית:

 

זו הרפתקה, יהיה כיף!

:-) 

נכתב על ידי , 1/2/2007 10:54   בקטגוריות אשכים, אקטואליה, בית ספר, אופטימי  
55 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של מרווה הפיגמנטים ב-4/5/2007 18:39



Avatarכינוי: 

בן: 42

MSN: 




הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 20 פלוס , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למרווה הפיגמנטים אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מרווה הפיגמנטים ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)