ההומלס האתיופי החמוד מספר שקשה ברחוב, שאין איפה לשכב ואין איפה לעמוד. בחוץ יורד גשם רציני. וכשאני אומר רציני, אני מתכוון קליל. בארץ אין באמת חורף, יש רק איזה 3-4 שבועות של גשם לסירוגין.
בכמה שקלים שיש לו, הוא קונה מנת וודקה בכוס ומתיישב בספסל
מי יודע כמה עולה טונה של כסף?
גברת נחמדה מגיעה לשאול באנגלית מנומסת איפה המוזיאון. אני מספק לה הכוונה, ואז בעלה הנחמד מופיע ושואל אותי שוב כדי להיות בטוח.
העין שלה פצוצה חושרמוטה עם פנס שהמילה אגרוף כמעט כתובה עליו.
הממשל התאגידי בארה"ב דחף 3 חוקים לצנזורה באינטרנט. אף אחד מהם עדיין לא עבר..וגם כשחלקם יעברו אתם הרי לא תשמעו על זה...זה הקטע כאילו, צנזורה.
פחחח.. בלי שום קשר לחוק, הם פשטו על MegaVideo, הקפיאו את נכסי החברה, הורידו את האתר, ועצרו את כל החבר'ה שתפיעלו אותו (טרוריסטים!) עכשיו אין מה לעשות באינטרנט אחרי 8 בערב.
11 ימים לאחר האקט וכבר יש 3 חלופות. הפרק האחרון של האוס זמין ברשת 6 שעות לאחר ששודר באמריקה, כך שהרגלי הצפייה שלי ושל היתר לא נפגעו.
רק שלטון החוק נפגע. והצדק. ואיזה פטא-ביית בריבוע של מידע.
טרכנברג המליץ כל מיני שטויות לא רלוונטיות לאחר המחאה ב2007, רובן לא התקבלו, חלקן הקטן עבר, אף לא אחת שעוזרת לאזרח יושמה.
ב2011 לעומת זאת, התרחש בדיוק אותו הדבר. מפתיע משהו.
יונה ספיבאק, מטרתו הייתה לספק חלופה אזרחית לוועדה הממשלתית, את המסקנות שלו לא ניתן להשיג בשום מקום. שני האישים עבדו (כמובן) בשביל בנק-ישראל, שהודיע לאחרונה שהוא מנסה להציל את הבנקים (ולעשות את כולנו עניים יותר), לא בשביל הבנקים, אלא בשביל האזרחים..
בנקים מסכנים, אחרי הכל...בלעדיהם לא יהיה לנו "כסף".
במצרים אינטלקטואל גדול הכריז שזה לא בחירות דמוקרטיות שהן מה שחשוב, אלא מי סופר את הקולות.
וואלה.
כל מדינות המערב מרוששות לחלוטין, עם חוב אסטרונומי שלא ניתן לשלם.
הפתרון? לקחת חוב גדול יותר, כדי לשלם את הריבית על החוב הקודם, ולתת לאזרחים (הבטלנים חארות) לשלם אותו.
ככה זה שיש לך מינוס בבנק, הבריונים באים לקחת לך את הגרביים. הטריק, כך אומרים, הוא להגיע למינוס של מיליון שקל ומעלה, ואז לבנק יש צרות, לא לך.
כמובן שכל הכסף הזה נוצר יש מאין (!) ע"י הקרטל הבנקאי, כדי לשעבד את האוכלוסיה. הם עושים את זה כבר לפחות 100 שנים. אבל בשביל זה יש לנו את כוכב נולד 9.
עם הכסף של השכר דירה הוא קנה המון גראס, עכשיו יש לו פחות סיבות לחשוש מהשכ"ד המתקרב.
בעקבות חרחורי המלחמה של אימפריית הנפט האמריקאית, אירן החליטה לא למכור יותר למערב. מה שגרם למחיר הנפט לזנק ב3 אחוז.(כותרות גדולות ומפחידות! חייבים לכבוש אותם מהר!!)
באותו הזמן, מחיר הכסף זינק ב30 אחוז. שום כותרת בשום מקום.
במקביל הנימיץ נכנסה למפרץ הפרסי. ובפרופגנדה המערבית כותרת גדולה "נוכחות ספינות איראניות מהווה סכנה לשלום העולם". צחוקים.
מעל 15 מליארד דולר שווי שוק שנתי של תרופות מדף הוכחו במבחנים קליניים להיות פ-ח-ו-ת יעילות מפלאסבו. כל המחקרים האלו קיבלו גרזן תקציבי מיידי, ולא יעשו יותר.
הכלבה חירבנה באמצע הסלון, על הספה. אז היא באה מכשכשת בזנב לשחק איתנו, ככה שנהייה במצב רוח כשנגלה מה היא עשתה.
יש 6 סוגים של קאמל, כולם מזיקים לבריאות.
יש 3 סוגים של קולה, כולם מזיקים לבריאות. <אגב, בדקתי, מסמר בקולה לא מתמוסס גם אחרי שבוע>
יש רק סוג אחד של "כסף", והוא עונה להגדרה המדוייקת של הונאת פונזי. אבל זה חוק אם אתה "בנק" או "מוסד פיננסי" אפילו טייקון עם אג"ח.. ובביצפר אסור ללמד על זה כלום.
אני בן 30 ולא הייתי מאוהב, ממש מלא זמן. זה לא בריא.
המחאה החברתית "מתה"/"דעכה"/"התקפלה"."ברחה" או כל ביטוי אחר המתאר אימפוטנטיות חוזרים ואומרים כל ברי סמכא במשכורת ממשלתית לכל עיתונאי שאוהב לסקר את דעת המומחין. במקביל, כל עוד יש מזג אוויר יפה, בתל אביב יש כל יום איזה 4-10 ארועי מחאה או הפגנות או מאהלים. לעיתים עשרות אנשים, לעיתים מאות. כל יום.
כל הממסד העתיק שלנו, על שמותיו השונים, עומד לעבור בעיטה מאוד רצינית בישבן.
אנו נכנסים לתקופה מהפכנית, ומהירה. אני מקווה מאוד שמספיק אנשים התעוררו ושלא נגיע לאלימות.
מצד שני, גם רומא לא נפלה ביום אחד.
יש לי על הדסקטופ קבצי טו-דו מ2007, שעברו איתי 2 מחשבים ו3 מערכות הפעלה.
לחלקם 2 סימנים קריאה, לחלקם 4 סימני קריאה.
באחד הקבצים האלו, מצאתי את הפוסט הזה מפברואר.
איזו עליבות.
עוד חדשות כלכליות:
כמה עולה טונה של כסף?
בדיוק מליון דולר!
זו כנראה הפעם האחרונה בהיסטוריה שזה יקרה, כי מחיר הכסף (המתכת) אמור לברוח לסטרטוספירה.
[היום 31 דולר לאונקיה, עוד שנתיים מעל 100. אולי יותר]
אינסטאגרם, נמכרה במליארד דולר.
זה בזכות הפיצ'ר הגאוני והיחודי שלה
(שימו לב)
1.אפשר לצלם תמונה
2.ניתן לעשות צללית חומה או אדומה על התמונה (אפילו גם צבעים אחרים)
3.ניתן לשתף בפייסבוק, טוויטר ואופילו לשלוח במייל
זו כנראה הדרך היחידה בה פייסבוק תצליח לשמור על המומנטום הפיננסי שלה, כדי למכור ת'צמה בפי 100 מהסכום הזה לציבור (אל תקנו)
פריצת דרך מדעית בסדר גודל של איינשטיין פורסמה אשתקד, המבארת כיצד הצליחו נסיינים לייצר אנרגיה חופשית (היתוך גרעיני בטמפרטורת חדר) ואנטי-כבידה. 2 הטכנולוגית הללו יקפיצו את המין האנושי למאה ה23. תוך עשור.
אלא אם האילומינטי יהרגו אותנו קודם.
הסיקור בעיתונות המדעית דלוח עד מאוד, כמקובל.
מצד שני הבחור עם הקוואזיקריסטלס (יהודי!@!!) קיבל נובל, אחרי שבמשך 15 שנים קראו לו נביא שקר.
2 דברים הם אינסופיים, היקום, והטיפשות האנושית. ואני לא בטוח לגבי הראשון.
אם אינך בכובע נוצה, וגם אם כולם יסכימו איתך, זה לאו דווקא אומר שההחלטה תתקבל בהתאם.
יש צורך בזרימה מסביב לנושא ועל אחרים, לפני שמתפרק המתח ומתאפשרת הנכונות הרגשית והתור בהיררכייה הסאבלימינאלית כדי לדון במרכז החד והמדוייק של העניין.
להיות צודק זה לא תמיד חכם.
זה כי להרבה אנשים אין דעה.
או שאין להם מספיק ידע, או מוכנות לגבש דעה.
זה כמובן לא אומר שאין להם צורך בכך שתהייה להם דעה, ולמנהיג את הסמכות לתת להם אותה.
זה עניין של בשלות ומוכנות בפני כל רעיון.
נגיד,
הידעתם שב5-8 אלף שקל אפשר לייצר רשת שכולא ערפל לילי ומעבה אותו למים בכזו כמות אדירה שמאפשרת להשקות ולקלח מאות אנשים וגם כמה דונמים של אדמה חקלאית?
האינדיקטור הסאבלימינאלי-
בחורה חמודה, שדעתה היא תמיד זו שתומכת במי שהיא תופסת כאלפא, באם הוא מאויים ע"י דעה סותרת ע"י אחד הדוברים שאינם אלפא.
אפילו אם הדעה שהביעה זה עתה סותרת את זו שהביעה לפני 5 דקות. או 2 דקות.
זה כמובן כי אין לה דעה.
זה כמובן לא מה שהיא חושבת.
בני אדם הם יצורים חמודים וטיפשיים, בהיבריס מתמיד של ידיעה.
עומק מודעות הבחירה בהווה, היא מהותה של התפתחות רוחנית.
גם אם לא נחלוף, כולנו בני חלוף.
סילינס, חשוב לתת אמון באנשים.
אם מרגיש מספיק עוצמתי, אוותר העצמי, ולקחת הצידה חבר אחד, ולהסביר לו את הרעיון. הוא יגיע לקבוצה ויאמר אותה כשל עצמו, ויקבל העצמה ממני. אין משוכנע ממי שמאמין שהוא המציא את שנלחש.
ובזאת, אופיאה - דרך חסרת חיכוך והתנגדות להטמעת המים - הוא מועבר.
יש הרבה טכניקות כאלו, ושליטה בהן היא מיומנות גבוהה הרבה יותר מכל חכמה אחרת הקשורה לתוכן הלחש.
תקיעות
אחד שאין לו מוכנות רגשית לקבל כובעים מסוימים מאת הקבוצה.
זה אומר שכשהוא ישים לב שיש לו קהל, הוא יכנס לדיסוננס ויפסיק את שעשה. במקום לקבל בהכנעה, נונשלנטיות או אהבה את הכובע.
אם סיפרת בדיחה וכלם צוחקים רווצים עוד אחת...ופתאום יש לך קהל של 7 חבר'ה, האם זה גורם לך לזרום כמצחיקן ? או לברוח? או שזה מאיים על החופש שלך לזרום לכל מקום? זה משנה אם אתה מכיר אותם או לא?
אנשים לא רוצים כנות, הם רוצים להרגיש טוב עם עצמם.
וזה לגמרי לא משנה מה הנושא. כנות היא פשוט כלי לשם.
כשם שהניירות הצבעוניים בישבנים שלנו, שאנשים מחליפים כערך זהו כלי בידי האילומינטי ושות' לרכיבה על עדר האנשים העולמי.
פעם, הייתי מאוד משועשע מאנשים. איכשהו הרגשתי שאני חווה את הבדיחה הקוסמית, ומהארה זו ציחקקתי בליבי.
הצחקוק עשה אותי עליז ומשעשע, ויצר קארמה חברתית חיובית. (כסף, כח, נשים)
בצבא, אסור למפקד להתעלל בחיילים, אבל מותר לו להצעיד אותם מראשו של צוק.
כח משמעו שכל מילה בוראת מציאות, ומכח זה זכיתי. הקלילות שבריחוף הביאה אותה למקום שהרגשתי דיס-אוטנטיות או משו.
ונדרתי שתיקה.
כשחזרתי, בררתי מילים.
כנות, וצדק. אנשים אמרו שהשתנתי.
אנשים הסכימו עם כל השצף שהטחתי בהם, אך הדירו מלחזור.
הקארמה השתנתה.
אני מוקף כל כך הרבה אנשים יפים ומהממים ומיוחדים שהתרגלתי. להזיות. שממני יוצאות ומשתקפות ומייצרות מציאות.
בינה היא לבחור במיומננויות שהוכיחו את עצמן.
להחליף אי-סבלנות לרגע, בתזמון לרגע
מי שזוהר, מאפשר ל אחרים לזהור. לעוף.
חוויתי כל כך הרבה וכל כך רחוק שזה פנטסטי.
הכל פרקטלים.
אבל זו רק מילה, אם אתה לומד לראות אז הכל מובן
להתאמן לבחור בטוב
ה' כללים ברא לו אלוהים
צ'י הזנה טהרה פעולה מדדים
לפני 3 שנים האמנתי שאם אמשיך בדרכי, אפגוש בקרוב את אווריל לווין. ואז היא התחתנה, ופגה לי הפנטזיה.
לפני איזה מליון יחידות זמן היו לי שתי ידידות, כוזינות בהחלט. בוא נקרא לראשונה מיכל, ולשנייה גם נקרא מיכל. תמיד היה משהו סקסי בשם הזה.
בכולופן, הן אהבו לבלות, לפלרטט, להשתכר ולעשן. בעיקר לגרום לי להראות טוב. חיבבתי את שתיהן, והיינו נמרחים וכיפים.
חשקתי באחת, והוצקתי קלות מהשנייה שהייתה הדומיננטית.
יום אחד, השנייה עשתה מוב כלפי (בתזמון גרוע במיוחד), וסירבתי בנימוס עדין ומתחמק. שבועיים אח"כ, כמסתבר.. היא איכשהו נהפכה לשונאת הכי גדולה שלי, הפיצה רעל לכל מי שהקשיב, וגם הראשונה נעלמה מחיי.
בדיעבד, הייתי צריך לעשות מה שחבר טוב יעץ לי דאז, הייתי צריך לשכב איתה. ואז הייתי יכול לעשות גם את הראשונה, וגם את השנייה.. אולי אפילו את שתיהן ביחד..
מסקנה: לפעמים זה חשוב לחשוב מהזין. במיוחד כשגם היא חושבת משם.
התמצית
התחלתי את היום בקסם, יופי ואהבה. נזכרתי שהכל אמנות, והרגשתי יעיל ועוצמתי.
סיימתי את היום בבוקר, אחרי חפירות וויכוחים מיותרים שלא רציתי לייצר, שלקחו כמעט 8 שעות. ממש כמו בשבוע שעבר עם אותה בחורה. שתפקידה בחיי, כך נראה הוא להביא אלי כאב ראש וכוונות זדון ללא מודעות.
המקרה:
עוד גרופית, חשבתי לעצמי. [זה קורה לעיתים אם יש לך בלוג ותיק, ואדיר כמו זה. (מי עוד קורא פה, מי??)]
צעירה, בתולית, לא טיילה. חייה אצל ההורים בכפר ממטי, פסואודו-דתי. שנה של צ'אטים מזדמנים בשעות הקטנות, והיא באה לבקר.
התאהבה בי מייד.
הבנתי מייד.
לקח לה 3 חודשים להגיד לי.
בחורה הזוייה. יצירתית אך לא אמנותית, פסיכודאלית אך לא מבחינה, ילדה שעובדת עם ילדים. אה, כן היא גם ממש אלימה . חצי שנה של מכות, וסימנים כחולים. כאילו לא יודעת להביע את עצמה אחרת בשצף רגשי.
הסברים, נימוקים, לא עזרו.
כחצי שנה אח"כ התחילה לקנן בעיר, ודעכה האלימות. פרחה הבחורה, שמלות לבנות וכתרי פרחים, אבל הייתה גרופית ללא חברות. ללא בילויים. אינדיבידואלית מדי. דווקא אהבתי את זה אצלה.
מהר מאוד הנסיכה חזרה למצוא דרכה אלי. לא עזר שאמרתי שהיא לא הטעם שלי. שאני לא נמשך אלייה.
לא עזר שלא התקשרתי אלייה במשך חודשים. גם לא עזר שביקשתי ממנה להפסיק לבוא.
הייתה מגיעה לישון אצלי, לעיתים במיטה אחרת, לעיתים באמצע הלילה, לעיתים שלוש פעמיים בשבוע. לעיתים, בלי להודיע לי כלל, לעיתים הודיעה לי כשהיא בדלת.
כשביקשתי שתתנדף, היא פשוט עקפה את הסמכות שלי לסרב, וקבעה עם ישירות עם השותף שלי לדירה. אפילו השיגה לעצמה מפתח. אפילו אחרי שהחלפנו את המנעול.
בסוף צעקתי עלייה שדי, היא נעלבה וברחה.
לשבועיים.
אז הגיע מסכת המיליים והסמסים החופרים בכמה זה לא בסדר שאני לא יותר איתה.
אח"כ הגיע הרציונאליזצייה, שאני כנראה רע באופן כללי, מתאכזר לארנבים ורב עם אנשים. בטח לא איתה ספציפית.
אוקי. זה כאילו כזה. אמבט מים המחומם לטמפ' הגוף, בו אדם יכול להשכב ולתת לגופו לצוף (מי מלח). התא מבודד מאור ומרעשים חיצוניים, ומאפשר נטרול חושי. הבחור שהמציא אותם בארה"ב, כתב את ה-ספר על תקשורת עם דולפינים, השפה שלהם, וכמה הם חמודים ואדירים.(הוא גם חשב שהם יצורים מכוכב אחר, אבל איכשהו זה לא נכנס לעבודת המחקר פורצת הדרך שלו)
ומה תכלס?
יש המספרים שבדקות הראושונת ישנה תחושה של שלווה עמוקה, מחשבות ותהיות. ושכ20 דקות לתוך החוויה התהיות מתפתחות לחוויה פסיכודאלית מלאה. טבעי לגמרי! ללא סמים.
מגניב. (צריך לפתוח מקדש כזה בתל אביב..)
אז חיפשתי אחד כזה בארץ ואיתגרתי אותה למצוא אחד.
למחרת היא חזרה עם אסיד. אמרתי לה שמגניב.
כמעט לא שמתי לב שבעצם.. נתתי לה נשק, במשחק הגדול.
סוף סוף, יש לה משהו שאני רוצה.
אז היא קבעה להפגש. ולא אמרה מתי או איפה. העיקר שנפגש. סבבה.
ואז קבעה להתקשר...ונעלמה. לא סבבה.
במשך 9 שעות, ו5 נסיונות תקשורת, לא שמעתי שום פרט לוגיסטי. עד שבסוף היה מאוחר מדי, אז הלכתי לישון. למחרת, שוב התקשרתי, אז היא הבטיחה שאוטוטו היא אצלי.
הזזתי תוכניות, והתכווננתי למסע. שוב פעם.
אולי הבינה שחבל לבזבז את המציאה, כי מיידית היא חזרה לתבנית ושוב תקעה לי ברז.
חוק 1 בביצי'יות- מה שאת לא יכולה לקבל באהבה וכנות, סחטי ע"י מניפולציות ואולטימטומים.
חוק 2 בביצי'יות- הכחישי הכל. גם את הדברים בעוד הם מתרחשים, גם דקות ספורות לאחר מעשה. גם אם יש עדים, רק לא בנוכחותם. אם הוא לא עומד לוותר, האשימי אותו בדבר כלשהו, ומהמערבולת הרגשית שתווצר, הסיטי לפשרה, שתשמר את ההכחשה המקורית שלך.
אני למדתי בגיל צעיר, ובכאב רב, שאם אין תקשורת כנה שום בעייה לא תפתר. יש אנשים שצורת הביטוי הבסיסית שלהם אינה כנה, שהתגובה האוטומטית שלהם היא להגן על עצמם. אם תגיד להם את זה, הם כמעט אף פעם לא יענו לעניין. גם אם תשאל משהו פשוט ולגיטימי, בצורה זהה, 8 פעמים(ספרתי). הם יהדפו, יחליפו נושא, לא ישמעו, לא יבינו, יקללו וכד'.. מה שמנציח את התבנית. מנגנון הגנה.
המניפולציה
מערכה I: אקספוזיצייה
שבוע לאחר מכן, היא החליטה להגיע במיוחד לתל אביב. לבושה באקסטרא סקסיות הגיעה ישירות אלי לדירה. לשים את התיק. כדי לצאת לא איתי, אלא עם השותף שלי לדירה (שמבוגר ממנה ב12+ שנים), ל..טיול.
טיילתי איתם, ובעת הנכונה, הצבעתי לתיק שלה ואמרתי "שלפי את שהבאת"...
20 שניות אח"כ היא פיזית התחמקה, כמה דקות אח"כ היא פשוט נעלמה. פוף. התנדפה לחלוטין.
פאסיביות-אגרסיבית היה כעת המשחק המשודרג, כי כעת היא חמושה, בנשק איתו הגיעה.
ואז תוכל לסנן אותי, ולהגיד לי שאני לא בסדר שאני לא מתנצל בפנייה, שאני לא אוהב אותה, שאני לא באמת רוצה אותה, שאני מתאכזר לארנבונים. שאם רק אספק אותה, היא תספק אותי.
מערכה II: אז רדפתי אחרייה.
שיחה-ניתוק.
שיחה-החלטה-הכחשה-נסיגה-מתקפה-הכחשה-ניתוק. ככה במשך חצי שעה. בעוד היא מתרוצצת ברחבי העיר, 200 מטר ממני, במחבואים. בורחת שלא אראה אותה, עם השותף. צועקת עליו שלא יענה לי לטלפון. הוא כעת נהייה הכלי המרכזי במשחק השחמט הגדול שנקרא מרווה-תרדוף-אחרי.
הנוסחא: היא כועסת, ואני נידי.
מניפיסטציה דומה: הבחורה גונבת לך את המפתחות/סלולארי/ארנק וסוחטת ממך מרדף, בעוד היא כועסת/מסרבת לדבר/רוצה פשרה/תגיד לה שאתה בעצם כן אוהב אותה והכל יפתר.
מערכה III: תראה, לו יש, לך אין
ואז היא שוב חזרה אלי לדירה בלילה. ושוב ברחה, מהר, לפני שאשים לב שהיא שם. באה עם השותף הדלוק, לקחת תתיק ולקחה אותו שוב, ל"טיול". (כזכור, הוא גר שם)
זו סיטואציה מסוכנת. האהבה נהייתה לשנאה, ולו זמנית, שכל צורת הביטוי שלה מטרתה אחת, לפגוע במושא האהבה. במי שהיא תופסת כפוגע בה.
הייתי בתבנית הזו כבר פעם, זה אף פעם לא נגמר טוב.
שייקספיר אמר פעם (בכתב מוטה)
Hell has no fury like a woman scorned
ברגע שבחורה עושה סלטות באוויר כדי לפגוע בבחור שהעז לומר לה 'לא', אני מכיר 3 דרכי התמודדות. (יש עוד?)
אפשר לחתוך אותה מחייך, ולצמצם נזקים.
את זה כבר ניסיתי מספר פעמים, והיא פשוט החליטה לקחת ממני את הכח הזה, לסרב לה. יש דברים שהיא לא שומעת. סוג של חוצפה.
חשבתי להראות לה שנעלבתי. שנפגעתי, שאני מדמם, לראות אם תמחל ותבוא לעזור לי לחבוש את פצעיי.. אבל היא רצתה דם, רצתה ויכוח. רצתה אגו. רצתה לצעוק עלי כמה שאני לא בסדר. לו הייתה לה יכולת בלימה עצמית, הרי הסיטואציה הכללית לא הייתה נוצרת מלכתחילה.
הדרך השלישית, הקיצונית יותר, היא להציב בפנייה את המסיכה בה היא משתמשת, את המניפולציה שהיא עושה. את השיקוף של עצמה. אנשים בד"כ משתתקים כשמוצבת בפניהם מראה. במיוחד אם הם מריחים שהיא נכונה.
למה קיצוני? כי חשיפת המסיכה דורשת אבולוציה של האישיות בזמן אמת. לא כולם מסוגלים להתמודד עם זה. במיוחד, אם המטרה היא לרצות את התפיסה העצמית.
צלצול. היא לא יכולה לדבר איתי עכשיו, כי היא בטיול, וצריכה להשגיח על הדלוק. שגר איתי, מחוץ לבית. אחרי שהייתה אצלי פעמיים. עדיין בלופ.
לתדהמתי, מסתבר שהיא הייתה צריכה את השיחה הזו כדי לבאר לה את המניפולציה שהיא יצרה. כי איכשהו בעולמה הפנימי כל העניין נראה סביר/הגיוני לחלוטין.
כשהיא לפתע, הצליחה לייצר מודעות, ולהפסיק להתמיד בהכחשה, להתמיד במסיכה, היא איכזבה את ההזדמנות ופשוט דילגה למסיכה הבאה.
בה אמנם הבינה שכל הסיטואצייה מניפולטיבית וביצ'ית בצורה קיצונית, אבל שהיא בכלל לא התכוונה לזה. שכוונתה הייתה טהורה, לבוא לת"א עם המתנה, ולקפוץ אלי לדירה כדי שלא אשים לב. לתאם מראש שיהיה לי, ולברוח ממני. שוב ושוב ושוב. בסך הכל ילדה תמימה.
אני חושב שבאמת לא הייתה לה מודעות עצמית למה שהיא עושה. שזו פעם ראשונה שהיא שמעה את נסתרי ליבה מתומלל במילים. זה רק מראה כמה שנשים ארסיות, לא צריכות את האינטליגנצייה הוורבלית כדי לבצע את מה שלא קיים אפילו בסיפור הפנימי שלהן.
כמו שגבר יחליף נורה שרופה, בלי לתת לכך שנייה מחשבה או תכנון. כך בחורה פגועה תסיט את כל הויברצייה הרגשית שלה לזריעת הרס בכל דבר שנדמה לה כקשור לבחור. בלי לתת לכך שניית מחשבה או תכנון.
נפתח באלנבי "מועדון ללא אלימות". זהו השלט מסביר הפנים שהם שמו בחוץ.
ממש לידו עומד שומר גדול, שישמח לפשפש לכם בביצים כדי שלא תכניסו חלילה משהו אסור.
אחלה סיפתח לבילוי קיצי נחמד, לא?
בעולם בו כל קניון וכל מסעדה מכבדת את עצמה במגנומטר אנושי זה מה שנקרא שיווק חזק.
לפי החוק החדש שהעבירה כנסת ישראל רק השנה, גם לשוטרים מותר לפשפש לכם בעניינים. לא צריך מעצר, צו חיפוש או אפילו עילה.
החשד שאולי אתם חשודים זה מספיק.
ככה זה בפאשיזם, למי שאין היתר מהדגל אסור לחצות את הכביש.
אבל אולי אני מגזים.
אחרי הכל 60 אלף מצלמות אבטחה פזורות ברחבי גוש דן. מבצע מיוחד של חברת HP והשר שטרית.
אחרי הכל אף אחד לא רוצה פדופילים בפארקים. תודה לחכמי ישראל על הטיעון המנצח, אם כי הלא קשור עד מאוד.
תודה לכנסת ישראל על שהראתה חזון, עומק ופרספקטיבה היסטורית רחבה.
פחד הוא התירוץ הכי טוב. למרות שאף אחד לא יודה בו.
בלונדון אם תצלמו סתם כך את הרחוב או העיר, עוד עלול לבוא שוטר ולבקש מכם להפסיק לצלם.אחרי הכל, רק להם מותר.
ואולי אתה טרוריסט? ובכלל, יש לך "היתר" להיות כאן?
(לאפחד אין. זה בסדר. השאלה היא רטרורית ומטרתה להפחיד אותך לכניעה למסכות שתוותר לך על העבירה שלא ביצעת)
אם תצלם שוטר בניו-יורק הוא עוד יעצור אותך או יחרים לך את המצלמה.
בארה"ב, הדמוקרטיה האדירה, יש את אחוז האזרחים הכלואים הכי גבוה בעולם. לא במערב, בעולם כולו. ככה זה כשיש בתי כלא פרטיים, ומייצרים אינטרס פאשיסטי ללוביסטים לחוקק ענישות מחריפות ולהכריז על קרימינלים חדשים.
אז איך הגענו לכאן?
פרופגנדה מכוונת לשליטה במאגרי נפט מיותרים?
או שאנו עדיין מפחדים מאוסמה והעירקים שיזרקו עלינו פצצות גרעיניות?
פחד הוא גם התירוץ הכי עלוב.
בישראל המצב לא הרבה יותר טוב.
להלן סיפור אמיתי.
לפני מלא ימים נפתח החופש הגדול. מליון קטינים מסתובבים בחבורות של 5-20 ומחפשים אקשן.
חלק מהם מבקשים שאקנה להם סיגריות, או כוהל.
ואז..
שלשום עצרה אותי באמפם(אל תקנו שם!) אישה כבת 30. ביקשה שאקנה לה סיגריות.. ממש הפתלאתי לשבריר שנייה, ואז היא הסבירה שאין לה "תעודת זהות".
לכן המוכרת האוטומתית לא יכולה למכור לה. זה לא שהיא נראית בת 15 חלילה. זה גם לא שמישהו חושב שאין לה את הגיל.
זה שאין לה את התעודה..!
והקופאית (פ' חלולה) לא מטריחה עצמה בהפעלת שיקול דעת אנושי בסיסי.
לא בשביל זה משלמים לה.
ומה זה הקטע הזה שיש לפאבים מונופול על האלכוהול אחרי 11 בלילה??
אם קופצים אלי כמה חברים, ואני רוצה בקבוק יין או 3, איך אני קשור פתאום לסרט מלחמה הזה?!
למה יש "חדשות" כל שעה? עם צפצוף ממלחמת העולם השנייה שתוכנן להתריע בפני הפצצות..?
וממתי זה בכלל
"2 תאונות דרכים, אחת מהן בחול. מלא הרוגים. הרצח משלשום נכנס לסצנת "המעצר". ראש מנגנון מדיני גדול אומר שאין לו אמון בראש מנגנון אחר. שר לשעבר נכנס לכלא. מגזר חשוב של המשק שובת ממחר. [צנזורה:בפקיסטן תפוקת הסמים עלתה פי 8 מאז כניסת צבא המשחררים, כך הודיע נציג טסים בשביל כסף מוושינגטון.] מחר יהיה חם ומגניב."
פרסומת: בבנק שלנו!! כל כך כיף פה. אנו נותנים אשראי בריבית מגניבה
רגע, יש פה משו לא במקום.
את החדשות ערך גדי זקן!
אולי למה אין שום דבר חדש.
יצרו ד.נ.א סינטטי מדיגיטלי שלשום? -לא יגיע לחדשת
ע"פ צו הסטטיסטיקה, איזה זוג שאתה לא מכיר, נספה בתאונת דרכים? -כן יגיע לחדשת. אפילו עלול להיות האייטם המרכזי.
והציבור? הוא מפגין חרם צרכני (מרשים) נגד... קוטג'. טוף, לפחות צריך להתחיל איפשהו.
אני חושב שזו המדיה הצעקנית אשמה. זו עם העיתונים האדומים בדם כותרות. מלבים את האש לכל אשר תנשוב.
הפורמט הזה מרגיש לי עתיק.
מלחמה מחר! היא הרי כותרת העיתון המוכר ביותר.
אז האסטרטגיה הבסיסית של 3 האדומונים המתחרים על התפיסה של העדר, מוכנים גם לרמוז לזה.
כל רמיזה הרי מוכרת תעיתון אפילו יותר. מחר תהייה כותרת אחרת.
כל הסדר העולמי הזה בפרפורי גסיסה. זה למה כולם נאחזים במוכר ומקצינים אותו. 2012 תהייה אחת השנים היותר מעניינות. 2015 תהייה אפילו יותר אדירה.
מישו יודע איך קוראים בפוליטולוגיה, למשטר של מדינה בה המעסיק הגדול ביותר הוא משרד הבטחון?
רמז- מוסוליני טבע את המינוח
ביבי החליט להחריף (=לבטל הקלות) את תנאי האסירים הפוליטיים והמרצחים למינהם.
אחלה תזמון ביבי, מחרתיים מקימים מדינה פלסטינית, והמו"מ גם ככה תקוע. אולי זה יביא את גלעד שליט הבייתה.
אחרי הכל.. פופליזם זול, גם יכול להיות לעג לאויב.
זה למה הוא זול.
ראיתם תנאום אדיר המימדים של הכוכב באמריקה?
כל 50 שניות בממוצע הוא הצליח להצליף את כל 100 אחוז מהקונגרס לעמידה. גם את אלה שרק התיישבו, גם את הזקנים ממש, וגם את אלו שדווקא היו ממש בעד אבל קצת נמאסה עליהם ההצלפה הזו.
המיינדסט- הרי אין מצב שאתה לא קם למחוא כפיים שנראה שכולם קמים, נכון?
אף אחד לא חמק מהגל. כזה עדר של כבשים.
ואני קיבלתי חשבון מים זהה עד האגורה לזה של שכני. תודה למי אביבים, ולכולבוטק שחשפו את השערוריה.
אבל אחרי הרייטינג, הרי היא עדיין רצה.
אפעם לא כתבתי כאן פוליטיקה. נראה לי.
אבל.
אנו על סף טכנולוגי לכל כך הרבה שפע ויכולות שאנשים פשוט לא מבינים. השינוי מאיץ.
יש שאומרים שהיתוך קר ואנטי-כבידה הם ממש מעבר לפינה. ממה שראיתי מדובר בפריצת דרך מהותית, תיאורטית אחרי אמפירית. אני רוצה להאמין להם.
קסמים חדשים מתרחשים כל יום. ווטסון, בינה מלאכותית, ניצח (השפיל ממש) את אלוף העולם בשאלון טריווייה מתוחכם במיוחד(הג'פארדי הזה קשה חושליניג). האינטרנט גועשת, ועוברת לעולם השלישי. מבקביל כל המלחמות והפרות זכויות האדם האלו. מרגיש לי כמו מעצור של טיפשות על החברה שלנו. מליארדים בעוני ובורות. 60 אלף ילדים מתים מרעב כל יום. כל יום!
פרסומת לרפי שכל (שעובדת): בואו תתרמו לגרינפיס, הם יעשו את פייסבוק ירוק.
כל המטריקס הזה. לא לטובתנו, ולא לטובת האדמה.
הרג מלא אנשים למען האל הגדול מ-מון. גם עשה הרבה טוב. אבל חלף זמנו. רוחות של מהפיכות באוויר ועם העשור הזה הכל כבר מאיץ. האביב הערבי בשיאו, הקיץ האירופאי צובר מודעות. החמדנות והשחיתות שחתה את מיינסטריט, כמו שעושים כל פעם לפני. אנשים יחפשו מפלט, והדלות האינטלקטואלית של השיח הפוליטי הביןלאומי בפתרון בעיות אלו רק מקרבת אותנו לזמן בו הnwo יכלא אותנו בסגה האימפריאליסטית שלו..
[או שהכל "קונספירציות", ומכאן שעצם קיומן כהסבר אינו ראוי. כי ידוע שאין בעולם מילים כאלו]
השאלה כמובן, לאן? מהו התדר הבסיסי שלנו כחברה?
[האם הוא כזה?]
חולפים ליד השלט "מועדון ללא אלימות"
המוזיקאי -באמסטרדם, הזונות אומרות שהישראלים והאיטלקים הם הסקס הכי טוב.
הסטלן -ברור, זה כי האיטלקים והישראלים אותו הדבר
מרווה- מחבבים הרבה שמן זית?
המוזיקאי - פרימיטיבים פאשיסטים
ובעוד הליין הזה נאמר אני יכול לראות את ברלסקוני עושה אורגיות עם נשים מרחבי תבל. קטינות, גדולות, סמים וחגיגה. האיש העשיר במדינה, מחזיק חלק ניכר מאמצעי המדיה(עיתונים, רדיו, טלווזייה) ואת העם שלו בביצים. האופוזיצייה מנסים לתפוס אותו על "עבירה".(זונה קטינה? יש לך "היתר" לקוק הזה?)
אפחד לא לא מעיז להתנגד לו פוליטית.
אבל כל שלושתנו ישראלים, עושי צבא מדברי עברית יהודים. ואיכשהו אפחד לא נעלב או התגונן או משו. סוג של ניכור? הלכאה עצמית?
אולי ככה נראה בית המקדש השלישי.
We Wish to Better Ourselves
הסרט הישראלי המיוחד "הערת שוליים" זכה במלא פרסים בינלאומיים, והביא כבוד לתעשיית הקולנוע הנדירה שלנו.
מזמן לא הייתה יצירה כזו על התרבות היהודית המסורתית. הנכחדת משהו, אבל בעלת הקסם המיוחד של התפלפלות רבנית על ערכים לחיים. זה מאוד מרענן לראות עולם שכזה, מקום אחר לגמרי. בו השיח הציבורי המקובל אינו מהונדס להבל-חולף-כלשהו-רכשו-מותג-כי-לחץ-חברתי-אם-לשכנים-יש.
מקום אחר לגמרי.
עומק זה חשוב.
והמשיח! מכיכר משיח בת"א, בכניסה לשוק הכרמל..
נעלם.
היה משיח, בא משיח.
[ותודה למשטרת ישראל שמגינה עלינו מכל מיני איומים מומצאים]
עכשיו אין משיח.
הידד למשיחים הבאים.
אני לא קדוש, אתם קדושים :)
אנחנו לא באמת כאלו נוראים, אנחנו פשוט נופלים באותם הפחים שהרבה תרבויות נפלו בהם.
זו סוג של חולשה של המין האנושי.
אם נלמד לאהוב, הזוועות יפתרו.
כבר הוכח מדעית שאם אדם עם "מדים" (אפילו חלוק) אומר לאזרח ממוצע (סטודנט, מקבל 10 דולר לניסוי של חצי שעה) ללחוץ על כפתור שעלול להרוג אדם בחדר השני, הוא יעשה את זה בחצי מהמקרים לפחות. תלוי בעלילה ובמדים. הבן אדם בוחר לציית לרצח תוך דקות.
אנחנו קופים מתוחכמים, אבל פחות ממה שנדמה לנו.
אבחנת תושב מספר 714
תל אביב. עיר נחשבת ברמה בין לאומית, כמו ישראל לאמסטרדם. מלא תיירות.
בכל הפאבים/מסעדות/סנדוויציות בתל אביב, קיבולת השולחנות וצפיפותים קובעים את כמות המבטים האקראיים במרחב. מבטים אלו, כפוטנציאל לקשרים טלפתיים קובעים את עוצמת מרחב האפשרויות לבריאה חדשה. לזרימה, לסיטואציות. להכיר אנשים, ללשמוע דברים. ללשבור את התבנית של היום-יום. אם המקום מכתיב רביעיות עם הגב אחת לשניה, הסבירות שיקרה משהו מעניין מאוד נמוכה.
אולי 5 בבוקר זה לא הזמן להעביר נרודה. אין לי נקודה.
אני סתם ציני. אבל לפעמים, גם לא סתם.
הנה קטע חינוכי חשוב, שלא ילמדו אתכם בשום מקום.
-טוב כבר 6 עוד מעט, אז הנה נקודה.
בסופו של דבר זה עניין של מרחב הבחירה של בני אדם. פחד והרגל מול אהבה והשראה. כשהתדר יורד, מהר מאוד אנשים עם כל מיני מדים יצוצו בכל מקום כדי לעשות סדר. הם הסימפטום של המחלה, והם ישתיתו סמכות לאלו שלא יודעים לראות אחרת. זו חולשה של המין האנושי. וכולנו חולקים אותה.
הולנדית בת 23, בלונדינית יפה, גבוהה, חטובה, אלילית, מבריקה, מודעת ומוארת (שזה מאוד נדיר). אחרי שזרקתי לשותף שהיא מדהימה ישירות מעל הראש שלה, גיליתי גם שהיא שנה וחצי בארץ, ודוברת עברית מצויין..
אני פוגש הרבה אנשים מוארים לאחרונה, אולי מאז הפוסט על הארה אלוהית משהו קרה ביקום. אולי סתם אני לוקח את השיחות לשם,. אולי אני פשוט שם לב יותר.
אולי, בכלל החיים שלי הזויים לגמרי.. :)
אני חושב שהיו שם עוד 2 בחורות, ישראליות סטודנטיות או משהו, אבל מי זוכר. הבחורה לא יצאה לי מהראש 3-4 ימים אחרי, עניין די נדיר בעולם של רומנטי אינסטנט, ו2-3 בחורות חדשות שאני מכיר כל שבוע.
כמובן שגם את החבר שלה פגשתי לאחר כחצי שעה. חום קטן, שעיר, אמן פלסטי, ניהליסט אנטיסוציאלי.עובר לגור איתה חזרה בבלונדלנד.
ואז, התחלתי להבין. שוב.
מסיבת יומולדת במועדון
חבר נושן מהצפון וחברתו מזה 3 שנים, שכרו מקום, ביחד עם עוד 2 ידידות שהייתה להן יומולדת. מגיעים מלא חברים וחברים של חברים. הסלקטורית עושה עצמה עסוקה והולכת לעשן סיגריה בצד, אחרת היא תאלץ לבחור, ובכך לקצר את ההמתנה של התור, ואז אף אחד שם בחוץ לא ידע כמה מגניב שם בפנים.
רוצה להרגיש שהיא משחקת את התפקיד שכה נועם לה לאגו, לסנן.
בפנים כמובן - ריק לגמרי. אם היא לא תסנן ותעשה פוזות היא תאלץ להרגיש לא חשובה, כנראה שוקשה לה להתמודד עם זה.
2 דרינקים אח"כ, אני זורם עם המוזיקה, מרקד לי קצת עם הבנות.
לידי בחורה יפה, 8 שנים אחרי שהייתי הנשיקה הראשונה שלי בגיל 16, היא פתאום בשלה ליופי שלגייתי מעניין. יושבים ביחד, לא מצליחים להתחבר מחדש, לא מצליחים לפעפע את השנים בשיחה.
תכל'ס לא חושב שאי פעם הצלחנו..כלומר, לא יותר מהשילוב המנצח של אלכוהול והורמונים.
לעיתים, אני מתגעגע להורמונים. כל הדחף המיני שלי דועך. שילוב של גיל ותל אביביות שופעת.
500 אנשים במועדון, איזה 200 רק באזור הפיקאפ דאנס/בר. אני לוקח חבר לסיור, מסתובב לי בבטחון מוחלט.
אחרי שיצאתי עם בחורות גבוהות ממני, יפות ממני, מבוגרות ממני, אקדמיות ממני, ועשירות ממני נשברו לי כל המחסומים.
או לפחות זה מה שאני רוצה לספר לעצמי.
סוקר את הקהל, רק מחפש עם מי.
כולן מפורמטותאותו הדבר. קלאב מיינסטרים תל אביבי, באמצע של הסטנדרט, קצת למעלה.
כולן שיער שחור, 1.62 עד 1.74, נעלי בובה/עקב ושמלת ערב שחורה עם כתפיות שקופות. לחלקן יש ג'ינס, לחלקן יש חגורה עם אבזם.
פה ושם נוצר קשר עין, בחורה חמודה, כוצית אפילו. לא מצליח להחזיק אותה בזכרון הויזואלי שלי ליותר מ5 שניות, מוצא עצמי נתקל בה שוב ושוכח שכבר החלפנו מבט.
"המון צעירות יפות ופוריות", אומר לי המח שלי, "לך תכשל בנסיונות הבאת ילדים!"
אבל כלום, שום ריאקציה. לא מרגיש תנועה מבפנים
הן לא עושות לי את זה..
שבוע לפני כן ציפיתי ב "Knocked Up" (מתרגמים מפגרים), הגיבורה דוג-שחקנית מדהימה יפיופה, בדיוק בטעם שלי.
הכל רומנטי ויפה (או מתפשר ומאכזב, תלוי איך מביטים על הסיפור), סרט נדיר, כנה ועמוק על החיים. כאפות של מציאות בכל דיאלוג.
בוהה באלילה ההוליוודית הזו בסצנות רומנטיות מרגשות, סצנות מין לוהטות ו..כלום, שום דבר לא זז בפנים.
ליבי נאטם, הוכהה בידי בינוניות.
אלכוהול הוא חומר סיכה טוב למצבים חברתיים. סם שמוריד פילטרים מצויין. כשאתה שיכור המוזיקה יותר מרקידה, הבחורות יותר יפות, לגברים יש יותר בטחון, ומגע הופך להיות נגיש ומתמרח.
פחות חשיבה, יותר יצרים.
כולן לבושות אותו הדבר, נראות אותו הדבר, רוקדות אותו הדבר, מתנהגות אותו הדבר. אותה שיחת הכרות מהולה בפחד כיבוש ומחויבות. חוסר בטחון עצמי , שמתכנס מהר מאוד לפוזה הידועה של: 'אני כוסית, הנה חברות שלי לא קוראות לי, אז אעשה עצמי קוראת הודעה ישנה בסלפון'. או זה, או סתם מגע.
אני רואה דרכך יא ג'נרית.
משעממות. יאפיות ממשפחות אמידות, סטודנטיות, שמקבלות את תכתיב האופנה ישירות מהטלוויזיה.
ממשיך לסייר ובוחן 2 מטרות. בחורות בולטות, יפות, אלגנטיות, נשיות, בלונדיניות, נעימות פנים.. .סוף סוף... זוג פיות!
10 דקות וסמילטוק אחד אח"כ, ואני שוב מגיע למסקנה שאני גורר איתי כבר שנים. הרי מה הדבר המשותף ל2 בנות אלו, בפינות מנוגדות של המועדון...?
נכון מאוד...
המשותף הוא שהן כלל לא דוברות עברית.. אחת שוודית, השנייה כנראה אמריקאית.
אופ! די!
למה נולדתי לסביבה גנטית כל כך לא תואמת? הרי אפילו הגנים שלי יוצאים פופלארים בצפון מערב אירופה.. אז למה אני פה ולא שם?
למה?
למה??!
מסיבת יומולדת של חבר בפריפריית הישנונית
ערב לפני.
בחור מאוד סולידי, מאוד משפחתי, עושה תואר שני, וגר באותו הבית כבר 15 שנים. ישן בחדר הילדות שלו, בדירה עם ההורים. בגיל 27 בלי פרנסה ועם המון עתיד אקדמי בדרך לדוקטורט, הוא פוגש בחורה.
בשבוע הראשון הספיק להכריז שהוא מאוהב, בשבוע השני כבר נסע איתה להתבודדויות מחוץ לעיר, בשבוע השלישי הוא עבר לגור איתה, בשבוע הרביעי הוא כבר חגג את השינוי במאורע החברתי המדובר.
וואו, איזה לחץ. מזכיר לי את עצמי בתקופת הטכניון, אם הייתי מוצא בחורה שהייתה מושאית חן בעיני. או סתם מוצא מישהי. או סתם נתקל בבחורה שדברים זורמים איתה. הרי בצורה פרדוקסלית משהו, זה הרי נדיר לגמרי כשאתה חי שם, באקדמיה.
הבחורה, כך נראה, בדיוק כמו החבר, מגיעה ממעגל חברתי מאוד קונקרטי, אקדמי, סולידי. שיקוף מלא של הדינמיות של הרצפטורים החברתיים אחד של השני.
אז הוא עשה "מסיבה". כ-25 אנשים, כולם מכירים את כולם. אני לא מכיר אף אחד.
אין קנביס, אין אלכוהול, אין נשנושים.. אין אפילו מוזיקה!
במקום זאת, אנשים הביאו עוף קפוא והתעסקו עם אפיית פשטידות במטבח. של ההורים. בגיל 27, כשילד בן 5 כלשהו ישן בחדר ליד, וצריך להיות בשקט.
וואו. יותר ביתי וסולידי מזה?
שיבושם להם, והכל. אבל.
קשה לי לדמיין. איזה קונטרסט מטורף לחיים שלי בשנתיים האחרונות.
בסוף הערב כבר הכרתי חצי מהם, קיבלתי מחמאות, קיבלתי הזמנות, חילקתי טלפונים.
סוג של הצלחה, במיוחד בהקשר של העולם הטכניוני. אותו ועזבתי, ממנו ברחתי.
כמעט כל נושא שהעליתי, וכל תגובה שהבאתי הלהיבה והדהימה שם אנשים.
התבנית:
"אז מאיפה אתה בארץ? אה, באמת? כי, גם דודה שלי. ומה אתה עושה? וואלה, יפה. ואיפה למדת? גם אבא שלי היה שם בצבא, איזה טופי, ראית את הפרק האחרון של השרדות?"
והרי אנשים אלו, חיים חיים מאוד מוגנים, מאוד סולידיים.
חיים להם במעגל חברתי אולטא-קונקרטי, ההיסטוריה של כולם מוכרת ולא חורגת, הכרויות של שנים ארוכות. התמכרות טוטלאית למיתוסים עצמיים ,לאמונות שלא נבדקו.
קונקרטיזציה כל כך גבוהה של הגרף החברתי, שמשולבת עם תדירות כל כך נמוכה של ארועים חברתיים, עד שכל בחורה חדשה שמגיעה מייצרת עניין אדיר. כמו לחיות בכפר בדרום, מבחירה. באמצע רמת גן.
אני באמת לא מבין איך אנשים בוחרים לחיות כך.
אני כן זוכר שבימי הטכניון, ארועים כאלו, שהיו כמובן מאוד נדירים ודורשים מעגל חברתי גדול כדי לייצר הזמנה, היו גולת הכותרת של ההוויה החברתית, משהו שהייתי מצפה לו שבועות מראש. ועדיין, מדבר עליו שבועות לאחר מכן, כארוע מכונן לנסיבות מאוחרות יותר.
מצד שני, מעט מאוד אנשים באמת בוחרים בחיים שלהם.
אני מניח שזה מצריך את הנוחות, קבעון ואישרור ערכים שנובע מחיים אצל ההורים עד גיל מבוגר. מצריך ביתיות קיצונית.
אה, וגם הייתה קריאה למוזמנים להביא "משחקי חברה" כמו מונופול.
יער, שמיים, כינרת, צחוקים, חבר'ה. המון אנגלית, המון חו"ל. יותר קנביס, אפילו פסיכודאליים עוצמתיים. התמסרות מלאה למוזיקה, לרגע, לחיוך, למבט. נזילות טוטלית של המעגל החברתי. אנשים פתוחים, מקבלים, זורמים.
הורמונים מחליפים בינהם מבטים, רוקדים, יושבים אחד ליד השני, נישקוקים, בקבוק ערק ריק, סקס, צחוקים, כיף אמיתי, טהור.
בלי פילטרים חברתיים, בלי שיחות אלגוריתמיות להכרות. בלי מיתוסים עצמיים, בלי לפאר ולשקר, בלי פאסג'ים.
פשוט להיות, טהור, אמיתי.
רוצה? הנה, קח.
רוצה? הנה, קחי.
הבועה התל אביבית
ממש כאן. זה ה-מקום לנזילות חברתית, ה-מקום להתחברות דינמית מהירה עם מעגלים רחוקים ואנשים מיוחדים.
שם לב שאני נמשך לקצוות, לשוליים של החברה, לנישות ביזריות. מחפש אנומליות. לא רק בגלל הבנאליות, אלא בגלל שפשוט אני כנראה לא בנוי גנטית לדמוגרפיה הזו.
כלומר, אני כמעט ולא נמשך לישראליות.
כלומר, יש בחורות חמודות, נאות, כוסיות, נחמדות, אפילו חכמות. אבל עדיין, עוד הכרויות, ועוד מפגשים, עוד אלכוהול וגם יש חיבור. רומני בזק.
תרבות השתייה עושה גברים אמיצים ונשים קלות. מסיר פילטרים, מגביר נזילות חברתית.
ועם זאת, הרי כל תרבות האלכוהול הענפה והמורכבת, על כל סוגיו, טעמיו ואחוזיו, הוא עדיין לא סם שמשנה מצב תודעה, לא מביא למקומות שונים, לא קורא תיגר על סמכויות המערכת, לא שובר לך תבניות חשיבה. זה כנראה סם די אידיאלי לתרבות המרכזית.
אלכוהול מאיץ תהליכים, לא משנה אותם.
אז למה בחורות עם עגילי הרחבה? למה מסיבות טבע? למה ערבי ראגיי בפלורנטין על גגות של אנשים עם גיטרות בזולה?
נראה לכאורה, שחלק גדול מהסיבה זה שפשוט שם אני יכול למצוא פיות נורדיות, תיירות, או סתם בחורות עם רוח חופשית. בחורות עם אופי, משמעות, בחירה, רצון.
לאו דווקא חכמות, משכילות או השגיות, אבל בהחלט בוחרות.
כל מיני בחורו תשמגיעות עם כנפי פייה למסיבות גג, נעמדות באמצע מעגל ג'אם עם גיטרות ופשוט מתחילות לשיר במלוא הריאות, בג'יבריש לתוך הירח.
זה היה כל כך מקסים שכמעט בכיתי. זה היה.... חופש.
קרחינסטיות בנות 24, שלא יודעות מה הן רוצות מעצמן, אבל כן יודעות שהחיים זה הדבר שקורה בזמן שאתה עסוק בניהול תוכניות אחרות.
אני צריך לחזור ללימודי גרמנית, אני צריך לצור לעצמי תשתית לחו"ל. חבל לי על הפשרות האלו, אני צריך ארה"ב, קנדה, אולי איפשהו בצפון מערב אירופה. אולי בריטניה.כנראה הולנד.
אז מה לעשות..?
כמובן שאנומליה מקומית אחת תפתור לי את כל הבעיה, אהבה אחת ויחידה תייצב אותי לחלוטין במקום הטוב בו אני נמצא כעת בחיי.
תדעיך לי שאיפות מגלומאניות וסיכונים לא סבירים.
אבל השאלה היא.
האם עלי להמשיך ולצלול לתרבויות השוליים התל אביביות כדי שאולי אמצא את האנומליה ההולנדית שאני מחפש?
או שעלי פשוט לשכוח מזה לתקופת מה, לצלול למרכז, לבסס עצמי כמפרנס, כדי שאוכל להגר לדמוגרפיה בה הפוטנציאל גדול יותר, כמו גם יכולת ההמרה שלו למציאות?
מקום בו כולן מדהימות.
הבחירה:
האם עלי ללכת בסוף השבוע הקרוב למסיבה פרטית בהרצליה, איפה שיש יאפית אלכוהול, סטודנטיות מיוחסות ומיוצבות, ומעגלים שרוצים לנזול.
או לפסטיבל טבע וטרנס בכנרת, איפה שיש פיות מדהימות, קעקועים, מוזיקה טהורה, חופש ואנשים כבר נוזלים..
(עדכון: בסוף הלכתי לשניהם..)
אני זוכר שכשעבדתי בקנדה, איך כל בחורה שלישית סובבה לי את הראש, איך כל בחורה רביעית הסיחה את דעתי, איך כל בחורה חמישית הפילה לי את הלב לתחתונים. ואיך כל בחורה שישית הייתה חומר לחתונה..
איך שהייתי מוקסם מהן לחלוטין, מאבד עצמי מהתרגשות...
(לא, היא לא דוגמנית, היא סתם הולנדית אקראית עם כרטיס באוקיקופיד)
ובארץ?
מחפש אהבה, ומוצא סקס סתמי. מחפש סקס סתמי, ומוצא עצמי עם מישהי שאני לא זוכר את שמה.
מחפש ידידה, ומוצא עצמי במיטה עם הסרטים שלה.
זה לא שסקס ללא תוכן רגשי או המשכיות היא חוויה שלילית, נהפוכו, אבל זה לא מה שאני מחפש.
לעיתים באמת קצת מתחברים, אבל מאוד קשה למצוא עלייה הדרגתית לכל אורך הדרך.
מוצא עצמי חוזר הבייתה שיכור באמצע בילוי ממועדון מלא בכוסיות ב1 וחצי בלילה, סתם כי נדמה לי שבא לי לכתוב פוסט...
"בחור רגיש מחפש אהבה". (חחחח....בטח הוא ממהזזה מסכן, תראי איזה כתב יד נוראי!)
אוקי, אז בוא ננסה שוב.
"גבר כריזמתי משכיל ואמיד, מחפש אישה לסט פינוקים והרעפות כספים". (יו!! הוא בטח גם חתיך, תראי איזה פסיקים מרשימים!)
לאחר מספר ניסויים הגעתי למסקנה האמפירית שבחיפה זיון עולה 2-3 בירות, בתל אביב לעומת זאת רק 1.
כנראה שמעו על הניסויים שלי בכיכר רבין שחגגו השבוע את ההמצאה האחרונה, "ערב חיבוקים". מעין זיוף אורגזמתי המוני של הרווית יצר הקרבה האנושית. כמו כל יתר החוויה התל אביבית, שהיא הרי - זיוף אורגזמתי המוני של הרווית כל יתר היצרים.
פעם שעברה שהייתי בכיכר היתה מלחמת כריות המונית, דווקא כיף, במיוחד אם אתה מזדמן במקרה, אין לך כרית, ובמקום זה יש לך 3 שנות נסיון באמנויות לחימה.
כל בחורה שאני פוגש רוצה אותו הדבר.
תקנה לי פה, תעזור לי שם, ספר לי כמה שאני מדהימה. ואז...ספר לי שוב פעם, רק הפעם....מול חברות שלי!
(גוררת אותי ביד לסלון, בפעם השנייה שאנו נפגשים)
והן עושות את זה -
אפילו אם זו הפגישה הראשונה והיא ביוזמתה המלאה, כך שמעולם לא לא יצא לי להראות עניין מיוחד בה.
אפילו אם אני יושב שם מפוהק ומדבר בסלפון,תוך כדי ספירת מספר החריצים בשולחן.
בוא תחמיא לי בפומבי כדי שהחברות יקנאו.
בוא תחמיא לי בפרטי כדי שיהיה לי מה לספר להן אחר כך. לספר סיפורים לא מצחיקים על הזולת, ולהרגיש קצת חזקה יותר בעצמך. לצחקק בקול רם ומזוייף, להריץ מנטרות שיחתיות צפויות.
לפייס את החרדה החברתית המופנמת שלך, בצחקוק היסטרי. להיות מישהי אחרת. להגזים, לנפח, להרשים. לשקר. אף פעם לא באמת.
מרוב מסיכות כבר לא נשאר בן אדם.
אפילו עם אובססיות, קומפלוסיות, כדורים פסיכאטרים, פסיכותרפייה של 5 שנים, ויותר שונאים מחברים בחורה יכולה להיות בטוחה שהיא מקסימה, היא גם תתווכח איתך כדי להוכיח את זה. גם בצעקות. (הנה)
לא בשלות לקשר. ילדות קטנות. אופי שמורכב מחוט שדרה של אגואיזם, ופחד.
וזה לא משנה אם החוסר יכולת לאהוב נובעת מגידול בבית הרוס בו מעולם היא לא ראתה חיבוק מהורייה הלא קיימים, או ממינזתרופיה כללית שהובילה לבידוד שהרגיל אותה באותו אגואיזם.
כל שהיא רוצה זה מפרנס חזק.
כל המודעות האלו בעיתון לא נופלות על אזניים ערלות.
מישהו שיהיה כל מה שהיא לא יכולה ולא רוצה להיות.
לעיתים, נתקלים בבחורה שחושבת שההשגיות שלה תזכה אותה בהגדרה עצמית, אך כשמתסכלים לעומק רואים שהיא רוצה את אותו הדבר בדיוק. פשוט הרף שלה יותר גבוה.
נשים.
מסוחררת מהבושם של עצמה, מנפנפת בחמצון טרי מאתמול, הולכת ומתחילה עם כולם בפאב.
סופר את הדקות עד שהאגו טריפ והשדיים הוולגריים שלה יגיעו גם אלי..
מתיישבת לידי ספק נמרחת ספק נוגעת, רק כדי שאח"כ תוכל לשבת שם ולומר לי שאני לא רציני ורוצה רק זיון. היא לא רוצה אהבה, היא רק רוצה לדעת שהיא יכולה להאהב.
לקבל ולא להעניק. תשומת לב.
לבגוד מנטלית בחבר דמיוני, בקשר שאין לה.
לדמיין יצירת קנאה אצל הבן זוג שלא נתן לה לנצח את הויכוח האחרון.
העצמה נשית. שקרים.
נמיכות קומה רוחנית. זוועה.
איך קוראים לבחורה שמחפשת ורוצה את אותו הדבר?
גבר.
מה שבחורות צריכות ומה שבחורות מחפשות מכילים מעט מאוד במשותף.
מערכת ההגנה המנטלית של נשים מאינדוקטרינציה חברתית כל כך חלשה, שהן נוטות לבלבל את מה שמצופה מהן, למה שהן באמת צריכות.
בעע.
הבלונדה הייתה כנראה הבחורה היחידה שאהבתי, וגם הבחורה היחידה שממנה נפגעתי. נפתחתי אלייה, והיא כנראה נפתחה אלי. אבל ככל שהכרתי אותה, כך אהבתי אותה פחות. ראיתי את הרקב הפנימי האפל שהיא קראה לו נשמה, את הזיוף המוחלט שאפף אותה בחברה שהיא קראה לו אופי.
הייתי שוקע בכיסופי געגוע בסופי שבוע בלעדייה, וכשנפגשנו היא הייתה מצליחה כמעט מייד דרך צעקות, שקרים וריבים להפוך לי את המצב רוח ב-פאי ראדיאנים. מאוהב באהבה, בפנטזיה.
כשהכרתי, מה שראיתי מבפנים פשוט הפחיד אותי, באיזשהו שלב כבר לא היה לי רלוונטי להבין מאיפה הגיע תפיסת עולם מלאת הרשע שלה. איך בני אדם בוגרים יכולים לגדול ולהתייצב בפאזה שכזו?
חוסר מודעות קיצוני.
אולי לזו הכוונה בכל אותם סרטים שמדסקסים על ההבדלים הסמנטים הלא ברורים האלו בין "אתה אוהב אותי" לבין "אתה רק מאוהב בי?".
הייתי מאוהב. וזה היה בה. אבל היה לי מאוד קשה לאהוב אותה.
מאסתי בלנסות לשנות את כולם, להתאכזב מהעולם זה פשוט הרבה יותר קל.
היא לימדה אותי לא לסמוך על נשים.
על מניפולציות ,על שקרים פתולוגיים אינסופיים,
על הכחשת מעשים בזמן ביצועם,
על נצלנות כאקסיומה בקשר, על אי הענקה. אולי בגלל שהיא הייתה אישה כל כך סטריאוטיפית, שהכרתי כל כך טוב, הכללתי את האכזבה ממנה לכלל הנשים. אני רוצה לטעות, באמת. אבל אני פשוט לא מצליח למצוא ראיות נגדיות.
רק השבוע השותף שלי לקח את החברה מזה 4 חודשים לצניחה חופשית כמתנה ליומלדת.
3200 שקל. עליו. מתנה. הפתעה. הקשר הכי ארוך שלו בשנתיים האחרונות, מנסה לדלות ממנה קמצוץ של משהו ש...פשוט אין לה להציע.
עוד באותו הערב כשהם חזרו, היא שכבה במיטה ורטנה.
קיטרה על שטויות בשביל לקטר, דרשה "צומי", עקצה את כולם ולא עזרה בכלום.
למה שתשתדל? הרי מגיע לה. הרי הוא העניק מטוב ליבו, ולכן הוא כבר שלה.
היא לא צריכה להתאמץ, להפך. בוחנת את גבולות הביצ'יות שלה.
יומיים אח"כ הוא מספר לי שהוא לא אוהב אותה.
שהוא רוצה רוצה להפרד ממנה.
אני לא הבנתי איך הוא בכלל סבל אותה עד עכשיו. אני מקווה שלי זה לא היה קורה, שלמדתי לזהות בחורות שכאלו בשלב הראשוני.
כמו אינספור הבנות שמגיעות לפוסט הזה דרך גוגל. מחפשות תומך.
בעעע. אולי תגדלו עמוד שדרה? אולי תפתחו אופי?
"נשים הן עם רע." ולצערי הרב, הרבה מאוד נשים מסכימות בנושא !! לא רק האלו עם המלא חברים, גם האלו עם המלא חברות. תתוכחו איתי לעזעזל! אל תפרטו לי עוד סיבות! אני שונא שונא להיות צודק.
כמעט כל בחורה שעברה קורס קצינות, או סביבה חברתית חסרת גברים דומה, חוזרת מזועזעת מהמין הנשי.
מהבי'ציות, חוסר ההדדיות, חוסר היכולת לתפקד כקבוצה תומכת ללא גברים.
נראה שנשים הן הרבה פחות רוחניות מגברים. כל עוד לא מטעים קלות דעת ,בחירות אסתטיות סטריאוטיפיות והסחפות חברתית לבחירה של גברים, פשוט לא מוצאים נשים עמוקות. אני, בכל אופן, לא מצאתי.
אבל אני כל כך אוהב נשים, הן המפתח לאושר. הן מקסימות, אני רוצה לחבק ולנשק ולאהוב אותן. הן פשוט לא אוהבות את עצמן. חלשות מדי, זקוקות להגדרה חיצונית. קטנות מדי, מכדי שיהיה להן מה לתת מעצמן. חלשות מלגדול ולהתפתח, מהסטטוס הילדותי שהן יכולות להמצא בו גם בגיל 24. אני מחפש ומחפש, ולא מוצא מישהי ראוייה. אינטליגנצייה אני כבר מזמן שלא טורח בכלל לחפש. (ואני כמעט גר בטכניון לעזעזל..)
מכל האהבות ללילה אחד אני פשוט רואה עוד של אותו הדבר. ועל זה תוסיפו שאני כמעט ולא נמשך למראה של בחורה ישראלית ממוצעת. ועל זה תוסיפו שאני כמעט ולא נמשך לבחורות מעל גיל 25. (טוב, חוץ מאחת בת 35...) אין לי זין לכל המשחקים האלו.
אני יותר מדי טוב בהם, נמאס לי לנצח. אבל נראה שמשחקים זו הדרך היחידה לבצע הכרות דרך אפיקי תקשורת סטנדרטיים.
הן רוצות ,שתשחק. כדי שהן תוכלנה להרגיש מנצחות.
הדדיות היא כנראה לא תכונה אנושית רווחת. צריך שיהיה שם משהו כדי להיות מסוגלת לתת אותו. עצוב.
אלך לקבל חיבוק מהכרית. הערב יש לי עוד פאק-דייט עם אורגניזם נקבי חומרני. פעם התלהבתי מזה, עכשיו אני סתם מבועס.
:-(
עדכון:
אמש, מרחוק ומזווית ראיתי את מה שיכל היה להיות הבלונדה. בחורה גבוהה, עם השיער הגדול והמצחיק שיחודי לה, עם הצחקוק ההיסטרי האופייני. רק המחשבה שאולי זו היא מייד חירבן לי את המצב רוח, והוריד לי את הלב לתחתונים לכמה רגעים.
מדהים. וואוו. התרגשות פסיכוסומטית שכזו היא נדירה ברמות מטורפות אצלי. שנים שלא היה לי גל אנרגיה שכזה.
אפילו החזיקה יד לאיזה ערס. בטח מרביץ/משפיל אותה, כמו שהיא רגילה, מחפשת ואוהבת.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
ה לה יכולת בלימה עצמית, הרי הסיטואציה הכללית לא הייתה נוצרת מלכתחילה.
