החכמה היא לא לחשוב על זה

אני חושב שהיו שם עוד 2 בחורות, ישראליות סטודנטיות או משהו, אבל מי זוכר. הבחורה לא יצאה לי מהראש 3-4 ימים אחרי, עניין די נדיר בעולם של רומנטי אינסטנט, ו2-3 בחורות חדשות שאני מכיר כל שבוע.

כמובן שגם את החבר שלה פגשתי לאחר כחצי שעה. חום קטן, שעיר, אמן פלסטי, ניהליסט אנטיסוציאלי.עובר לגור איתה חזרה בבלונדלנד.

ואז, התחלתי להבין. שוב. 

מסיבת יומולדת במועדון

חבר נושן מהצפון וחברתו מזה 3 שנים, שכרו מקום, ביחד עם עוד 2 ידידות שהייתה להן יומולדת.  מגיעים מלא חברים וחברים של חברים. הסלקטורית עושה עצמה עסוקה והולכת לעשן סיגריה בצד, אחרת היא תאלץ לבחור, ובכך לקצר את ההמתנה של התור, ואז אף אחד שם בחוץ לא ידע כמה מגניב שם בפנים.

רוצה להרגיש שהיא משחקת את התפקיד שכה נועם לה לאגו, לסנן.

בפנים כמובן - ריק לגמרי. אם היא לא תסנן ותעשה פוזות היא תאלץ להרגיש לא חשובה, כנראה שוקשה לה להתמודד עם זה.

2 דרינקים אח"כ, אני זורם עם המוזיקה, מרקד לי קצת עם הבנות.

לידי בחורה יפה, 8 שנים אחרי שהייתי הנשיקה הראשונה שלי בגיל 16, היא פתאום בשלה ליופי שלגייתי מעניין. יושבים ביחד, לא מצליחים להתחבר מחדש, לא מצליחים לפעפע את השנים בשיחה.

תכל'ס לא חושב שאי פעם הצלחנו..כלומר, לא יותר מהשילוב המנצח של אלכוהול והורמונים.

לעיתים, אני מתגעגע להורמונים. כל הדחף המיני שלי דועך. שילוב של גיל ותל אביביות שופעת.

500 אנשים במועדון, איזה 200 רק באזור הפיקאפ דאנס/בר. אני לוקח חבר לסיור, מסתובב לי בבטחון מוחלט.

אחרי שיצאתי עם בחורות גבוהות ממני, יפות ממני, מבוגרות ממני, אקדמיות ממני, ועשירות ממני נשברו לי כל המחסומים.

או לפחות זה מה שאני רוצה לספר לעצמי.

סוקר את הקהל, רק מחפש עם מי.

כולן מפורמטות אותו הדבר. קלאב מיינסטרים תל אביבי, באמצע של הסטנדרט, קצת למעלה.

כולן שיער שחור, 1.62 עד 1.74, נעלי בובה/עקב ושמלת ערב שחורה עם כתפיות שקופות. לחלקן יש ג'ינס, לחלקן יש חגורה עם אבזם.

פה ושם נוצר קשר עין, בחורה חמודה, כוצית אפילו. לא מצליח להחזיק אותה בזכרון הויזואלי שלי ליותר מ5 שניות, מוצא עצמי נתקל בה שוב ושוכח שכבר החלפנו מבט.

"המון צעירות יפות ופוריות", אומר לי המח שלי, "לך תכשל בנסיונות הבאת ילדים!"

אבל כלום, שום ריאקציה. לא מרגיש תנועה מבפנים

הן לא עושות לי את זה..

שבוע לפני כן ציפיתי ב "Knocked Up" (מתרגמים מפגרים), הגיבורה דוג-שחקנית מדהימה יפיופה, בדיוק בטעם שלי.

אלכוהול הוא חומר סיכה טוב למצבים חברתיים. סם שמוריד פילטרים מצויין. כשאתה שיכור המוזיקה יותר מרקידה, הבחורות יותר יפות, לגברים יש יותר בטחון, ומגע הופך להיות נגיש ומתמרח.

פחות חשיבה, יותר יצרים.

כולן לבושות אותו הדבר, נראות אותו הדבר, רוקדות אותו הדבר, מתנהגות אותו הדבר. אותה שיחת הכרות מהולה בפחד כיבוש ומחויבות. חוסר בטחון עצמי , שמתכנס מהר מאוד לפוזה הידועה של:   'אני כוסית, הנה חברות שלי לא קוראות לי, אז אעשה עצמי קוראת הודעה ישנה בסלפון'. או זה, או סתם מגע.

אני רואה דרכך יא ג'נרית.

משעממות. יאפיות ממשפחות אמידות, סטודנטיות, שמקבלות את תכתיב האופנה ישירות מהטלוויזיה.

ממשיך לסייר ובוחן 2 מטרות. בחורות בולטות, יפות, אלגנטיות, נשיות, בלונדיניות, נעימות פנים.. .סוף סוף... זוג פיות!

10 דקות וסמילטוק אחד אח"כ, ואני שוב מגיע למסקנה שאני גורר איתי כבר שנים. הרי מה הדבר המשותף ל2 בנות אלו, בפינות מנוגדות של המועדון...?

נכון מאוד...

המשותף הוא שהן כלל לא דוברות עברית.. אחת שוודית, השנייה כנראה אמריקאית.

אופ! די!

למה נולדתי לסביבה גנטית כל כך לא תואמת? הרי אפילו הגנים שלי יוצאים פופלארים בצפון מערב אירופה.. אז למה אני פה ולא שם?

למה?

למה??!

מסיבת יומולדת של חבר בפריפריית הישנונית

ערב לפני.

בחור מאוד סולידי, מאוד משפחתי, עושה תואר שני, וגר באותו הבית כבר 15 שנים. ישן בחדר הילדות שלו, בדירה עם ההורים. בגיל 27 בלי פרנסה ועם המון עתיד אקדמי בדרך לדוקטורט, הוא פוגש בחורה.

בשבוע הראשון הספיק להכריז שהוא מאוהב, בשבוע השני כבר נסע איתה להתבודדויות מחוץ לעיר, בשבוע השלישי הוא עבר לגור איתה, בשבוע הרביעי הוא כבר חגג את השינוי במאורע החברתי המדובר. 

וואו, איזה לחץ. מזכיר לי את עצמי בתקופת הטכניון, אם הייתי מוצא בחורה שהייתה מושאית חן בעיני. או סתם מוצא מישהי. או סתם נתקל בבחורה שדברים זורמים איתה. הרי בצורה פרדוקסלית משהו, זה הרי נדיר לגמרי כשאתה חי שם, באקדמיה.

הבחורה, כך נראה, בדיוק כמו החבר, מגיעה ממעגל חברתי מאוד קונקרטי, אקדמי, סולידי. שיקוף מלא של הדינמיות של הרצפטורים החברתיים אחד של השני.

אז הוא עשה "מסיבה". כ-25 אנשים, כולם מכירים את כולם. אני לא מכיר אף אחד.

אין קנביס, אין אלכוהול, אין נשנושים..  אין אפילו מוזיקה!

במקום זאת, אנשים הביאו עוף קפוא והתעסקו עם אפיית פשטידות במטבח. של ההורים. בגיל 27, כשילד בן 5 כלשהו ישן בחדר ליד, וצריך להיות בשקט.

וואו. יותר ביתי וסולידי מזה?

שיבושם להם, והכל. אבל.

קשה לי לדמיין. איזה קונטרסט מטורף לחיים שלי בשנתיים האחרונות.

בסוף הערב כבר הכרתי חצי מהם, קיבלתי מחמאות, קיבלתי הזמנות, חילקתי טלפונים.

סוג של הצלחה, במיוחד בהקשר של העולם הטכניוני. אותו ועזבתי, ממנו ברחתי.

כמעט כל נושא שהעליתי, וכל תגובה שהבאתי הלהיבה והדהימה שם אנשים.

התבנית:

"אז מאיפה אתה בארץ? אה, באמת? כי, גם דודה שלי. ומה אתה עושה? וואלה, יפה. ואיפה למדת? גם אבא שלי היה שם בצבא, איזה טופי, ראית את הפרק האחרון של השרדות?"

ה-צ-י-ל-ו-.

והרי אנשים אלו, חיים חיים מאוד מוגנים, מאוד סולידיים.

חיים להם במעגל חברתי אולטא-קונקרטי, ההיסטוריה של כולם מוכרת ולא חורגת, הכרויות של שנים ארוכות. התמכרות טוטלאית למיתוסים עצמיים ,לאמונות שלא נבדקו.

אה, וגם הייתה קריאה למוזמנים להביא "משחקי חברה" כמו מונופול.

שיו כאילו... איזה חנונים..:)

מסיבת טבע.

יער, שמיים, כינרת, צחוקים, חבר'ה. המון אנגלית, המון חו"ל. יותר קנביס, אפילו פסיכודאליים עוצמתיים. התמסרות מלאה למוזיקה, לרגע, לחיוך, למבט. נזילות טוטלית של המעגל החברתי.  אנשים פתוחים, מקבלים, זורמים.

הורמונים מחליפים בינהם מבטים, רוקדים, יושבים אחד ליד השני, נישקוקים, בקבוק ערק ריק, סקס, צחוקים, כיף אמיתי, טהור.  

בלי פילטרים חברתיים, בלי שיחות אלגוריתמיות להכרות. בלי מיתוסים עצמיים, בלי לפאר ולשקר, בלי פאסג'ים.

פשוט להיות, טהור, אמיתי.

רוצה? הנה, קח.

רוצה? הנה, קחי.

הבועה התל אביבית

ממש כאן. זה ה-מקום לנזילות חברתית, ה-מקום להתחברות דינמית מהירה עם מעגלים רחוקים ואנשים מיוחדים.

שם לב שאני נמשך לקצוות, לשוליים של החברה, לנישות ביזריות. מחפש אנומליות. לא רק בגלל הבנאליות, אלא בגלל שפשוט אני כנראה לא בנוי גנטית לדמוגרפיה הזו.

כלומר, אני כמעט ולא נמשך לישראליות.

כלומר, יש בחורות  חמודות, נאות, כוסיות, נחמדות, אפילו חכמות. אבל עדיין, עוד הכרויות, ועוד מפגשים, עוד אלכוהול וגם יש חיבור. רומני בזק.

תרבות השתייה עושה גברים אמיצים ונשים קלות. מסיר פילטרים, מגביר נזילות חברתית.

ועם זאת, הרי כל תרבות האלכוהול הענפה והמורכבת, על כל סוגיו, טעמיו ואחוזיו, הוא עדיין לא סם שמשנה מצב תודעה, לא מביא למקומות שונים, לא קורא תיגר על סמכויות המערכת, לא שובר לך תבניות חשיבה. זה כנראה סם די אידיאלי לתרבות המרכזית.

אלכוהול מאיץ תהליכים, לא משנה אותם.

אז למה בחורות עם עגילי הרחבה? למה מסיבות טבע? למה ערבי ראגיי בפלורנטין על גגות של אנשים עם גיטרות בזולה?

נראה לכאורה, שחלק גדול מהסיבה זה שפשוט שם אני יכול למצוא פיות נורדיות, תיירות, או סתם בחורות עם רוח חופשית. בחורות עם אופי, משמעות, בחירה, רצון.

לאו דווקא חכמות, משכילות או השגיות, אבל בהחלט בוחרות.

כל מיני בחורו תשמגיעות עם כנפי פייה למסיבות גג, נעמדות באמצע מעגל ג'אם עם גיטרות ופשוט מתחילות לשיר במלוא הריאות, בג'יבריש לתוך הירח.

זה היה כל כך מקסים שכמעט בכיתי. זה היה.... חופש.

קרחינסטיות בנות 24, שלא יודעות מה הן רוצות מעצמן, אבל כן יודעות שהחיים זה הדבר שקורה בזמן שאתה עסוק בניהול תוכניות אחרות.

אני צריך לחזור ללימודי גרמנית, אני צריך לצור לעצמי תשתית לחו"ל. חבל לי על הפשרות האלו, אני צריך ארה"ב, קנדה, אולי איפשהו בצפון מערב אירופה. אולי בריטניה.כנראה הולנד.

אז מה לעשות..?

כמובן שאנומליה מקומית אחת תפתור לי את כל הבעיה, אהבה אחת ויחידה תייצב אותי לחלוטין במקום הטוב בו אני נמצא כעת בחיי.

תדעיך לי שאיפות מגלומאניות וסיכונים לא סבירים.

אבל השאלה היא.

האם עלי להמשיך ולצלול לתרבויות השוליים התל אביביות כדי שאולי אמצא את האנומליה ההולנדית שאני מחפש?

או שעלי פשוט לשכוח מזה לתקופת מה, לצלול למרכז, לבסס עצמי כמפרנס, כדי שאוכל להגר לדמוגרפיה בה הפוטנציאל גדול יותר, כמו גם יכולת ההמרה שלו למציאות?

מקום בו כולן מדהימות.

הבחירה:

האם עלי ללכת בסוף השבוע הקרוב למסיבה פרטית בהרצליה, איפה שיש יאפית אלכוהול, סטודנטיות מיוחסות ומיוצבות, ומעגלים שרוצים לנזול.

או לפסטיבל טבע וטרנס בכנרת, איפה שיש פיות מדהימות, קעקועים, מוזיקה טהורה, חופש ואנשים כבר נוזלים..

(עדכון:  בסוף הלכתי לשניהם..)

אני זוכר שכשעבדתי בקנדה, איך כל בחורה שלישית סובבה לי את הראש, איך כל בחורה רביעית הסיחה את דעתי, איך כל בחורה חמישית הפילה לי את הלב לתחתונים. ואיך כל בחורה שישית הייתה חומר לחתונה..

איך שהייתי מוקסם מהן לחלוטין, מאבד עצמי מהתרגשות...

(לא, היא לא דוגמנית, היא סתם הולנדית אקראית  עם כרטיס באוקיקופיד)

ובארץ?

מחפש אהבה, ומוצא סקס סתמי. מחפש סקס סתמי, ומוצא עצמי עם מישהי שאני לא זוכר את שמה.

זה לא שסקס ללא תוכן רגשי או המשכיות היא חוויה שלילית, נהפוכו, אבל זה לא מה שאני מחפש.

לעיתים באמת קצת מתחברים, אבל מאוד קשה למצוא עלייה הדרגתית לכל אורך הדרך.

מוצא עצמי חוזר הבייתה שיכור באמצע בילוי ממועדון מלא בכוסיות ב1 וחצי בלילה, סתם כי נדמה לי שבא לי לכתוב פוסט...

ולשאול את עצמי שאלות בקול רם על אהבה... 

לשאול אתכם..

איך..?  מאיפה?  . . .    לאן?