החכמה היא לא לחשוב על זה

בוקר.

הקליק המכני של השטיח החשמלי מקפיץ אותי מהמיטה, ככה הוא מתחיל להתחמם כמו שהוא עושה כל יום ב7. 

שולף את האקדח מתחת לכרית, ונותן מבט דהוי לאישתי, היא כל כך יפה כשהיא ישנה. הרבה יותר יפה מאישתי השנייה.

חובט רגליים חמימות ברצפה, מדמיין במעורפל את 94 קומות שיש ביני לאדמה שלמטה, תוהה לעצמי. ממש עכשיו, ברגע זה, יש לפחות כמה עשרות הומלסים קופאים מקור שם למטה. חבורה של צמיתים בורים, מזהמים את הרחובות בצחנה שלהם.

בלובי, גרטה כבר מכינה את הקפה של הבוקר. מכור לסם הזה כמו אחרון הנמלולים.

10 דקות אח"כ אני כבר ברכב. 

ב.מ.ו משוריינת, זכוכית מחוסמת בהזמנה אישית. החבר'ה בג'יי פי מורגן לא לוקחים שום סיכונים, מאז שהטיל לאו הרג את יו"ר הוועדה האירופאית לשלום ושגשוג, כל צי המכוניות של ההנהלה הבכירה קיבל עוד 200 קילו של שריון. אני חושב שזה מיותר, מאז הטיהור האחרון אומרים שבקושי יש להם תחמושת לנק"ל. שלא לדבר על מודיעין.

מפגינים מזדיינים, חוסמים לשיירה את הדרך. זה לא שאם אאחר מישהו במשרד יעיז לומר לי משהו, כולם הרי ימתינו כמו נתינים טובים ועוד יחמיאו לי על העניבה. כמו כל יום ראשון.

במשרד, ברטה מוסרת לי את הלוז עד הצהריים. 

צריך לקצץ 18 אחוז ממצבת כח האדם בבנקים בגרמניה ויפן. מחקרים הוכיחו שבשנים של רווחי שיא, קיצוצים בכח האדם הם אחת הדרכים הבטוחות להאמרת מחיר המנייה.

המלחמה עם איראן מתנהלת יפה, המורדים שמחים על ההצעה של הנציגות האיסלמית החדשה, וימכרו לנו נפט מקומי ב2 אחוז מהמחיר לצרכן.

מאז הפצצה בשיקגו, נראה שלכבשים יש מעט מאוד יכולת ארגון עצמית. כולם דבוקים לחדשות, לתסריט שכתבנו לטלוויזיה עוד אז.. לפני כמעט עשר שנים

באירופה מחירי המזון סיימו את ההכפלה הדרושה, וכעת הם מתאזנים. 

אנשים קונים את הסדר החדש, שבוע שעבר היו מהומות מסביב לתורים להשתלת השבבים הביומטריים. צעד אחר צעד, בתור הגדל לאספקת המזון והתרופות, המשטר החדש קורם גידים.

בסך הכל, המעבר היה די חלק, פחות מחצי אחוז מהאוכלוסיות של מה שנקרא פעם המדינות העשירות היו צריכים לקבל הרשעה בבגידה, וכל יתר האוכלוסיה הסתדרה יפה בטורים מאחורי הדגל. האירופאים שונאים את הגרמנים ואת המוסלמים. האמריקאים שונאים את ההיספנים,

 והסקר האחרון מראה שהישראלים שונאים את כל מי שיש לו גבול משותף איתם.

אדמונד מסמס, רוצה לצאת לצהריים. הוא אומר שאני עובד קשה מדי. מאז שהוא שם 10 מליון במינוף על הזהב, פעם כשעוד היה ניתן למצוא ניירות מתחת ל5000 דולר לאונקייה, הוא מתלהב מעצמו יותר מדי.

אבל אני לא סופר, אחרי הכל הוא אפילו לא מתקרב לליגה שלי.

ועוד אח"כ אומרים שה250 מליון דולר בשנה בונוס זה מוגזם, הרי מי עוד יכל להוציא לפועל את התסריט הגלובאלי הזה?

מי עוד יכל לתאם בין כל הגורמים ולהשאר חשאי?

מי עוד יכל לפלג ולסכסך ולמסמס את ההמונים כדי לשמור על הלו"ז מכוייל?

אנשים לא מעריכים את מה שאנחנו עושים. טוב, עמוק בפנים, מתחת לפאסג', אני יודע שלפחות אדמונד מעריך, מקנא בהשגים שלי. אחרי הכל, מי לא היה מקנא?

אוטוטו 2015, ואומרים שמי שלא נכנס עכשיו לערים התת קרקעיות, מאבד את הפוליסת ביטוח מהבנק. לי לא אכפת, יש לי בטחון בלוח הזמנים. יש לפחות עוד 6 חודשים לסגור את חוקי ההסגרה ומערכת המשפט, ועוד 4 חודשים של הפרטת תשתיות לאומיות עד שהוירוס יצבור תאוצה. אני והמשפחה שלי מחוסנים, והמדענים אומרים שיש לפחות 4 שבועות משחרור עד שהמוטציה הראשונה תסכן אותנו.

אני מתכוון להשאר כאן, ולגרוף מליארדים בזמן הזה, ושימותו כל הקנאים באילומינטי והבנק המרכזי. אני עוד אראה להם. פחדנים.

כבר קניתי אדמות במחירי רצפה בדרום אמריקה, ושהאוכלוסיה המקומית תצטמצם סוף סוף  לשישית מגודלה הנוכחי, אוכל סוף סוף למצב את עצמי כמו הברון. כמו שאבא תמיד רצה, כמו שהבטחתי לאשתי, העתיד שתמיד רציתי לילדה שלי.

שבוע הבא יש לנו ארוע מתואם של 12 בנקים מרכזיים ברחבי העולם, עומדים להעלות את הריבית, ולהשמיד 15 אחוז ממלאי הכסף בפחות משבועיים. זה עומד להיות אפי. מערכת ההסברה המשומנת כבר סימנה מראש את האשמים, וזו גם תהייה הזדמנות מצויינת להחליף את הנשיאים במדינות הגוש הדרומי. צוותי התכנון האסטרטגי אומרים שמספיק שאחד לכל 18 אנשים יקבל את השבב, כדי לייצר מאסה קריטית. אנשים מהסדר הישן יתחננו לקבל אותו מהסוכנים של הסדר החדש, אחרת הם יוכלו לההצטרף לחבריהם הגוועים ברעב ומחלות ברחובות רדופי השדים. הגיוסים למדים בשיאי כל הזמנים, אנשים איכותיים ומשכילים. והכי חשב, נאמנים עד מאוד.

את כל כח השיטור הפרטי, יחידות האליט של המשמר המרכזי ורוב כוחות הצבא כבר הטמענו. לכל יתר השירותים הציבוריים , לא תהייה הרבה ברירה אלא להלחם על מקומם בתור. אפילו בשיקגו השוחד לקידום קרובי משפחה בתור הביומטרי ממשיך לגדול ב12 אחוז בחודש.

הברון מספר שבשיטה החדשה הרווחים שלנו משימוש באשראי עומדים להיות גדולים לפחות פי 4 עד סוף העשור. 

אישית, עלי לא משפיע כל ההתלהבות הזו, עד אז אני מתכוון לפרוש ולמצוץ נקטר בקשית על חוף האוקינוס השקט.

6.5 מליארד דולר לחוזי אבטחה פרטית בלוב, 3.2 מיליארד עמלת שאיבה שנתית ממזרח-רוסיה. בסך הכל, הייתה לי שנה מצויינת. אחרי הכל, אני הכי טוב בעולם במה שאני עושה, ושימותו הקנאים. רק שנה שעברה, לאחד התרסק המטוס לבניין מגורים בגרמניה ולשני הייתה תאונה עם מטען גרעיני באוסטרליה. אף אחד לא מחרבן עלי,אני בפסגה.

אשתי אומרתי שאני צריך לפרוש עכשיו, אבל אני חושב שאני מכור. לכח, למשחק, לשכרון החושים.

לשירי המחאה של טובי הכוכבים בעדנו, בעד חבל ההצלה.

ההסכם עם האנונקי מתיר לנו צ'ארטר עד לצמצום של 5 שישיות, ואז נצטרך לבנות מחדש. אז יתחיל המשחק האמיתי. אבל זה כבר בשביל הדור הבא, בשביל הילדים שלי.  עד אז אוכל לפרוש, אולי. אחרי הכל הבטחתי לאבא, שאשאר לראות את המצבה שלו נהיית מקום לעלייה לרגל.

הבטחתי לילדה שאבלה יותר זמן איתה.

והבטחות צריך לקיים... 

אחרי הכל, אני לא רוצה שיצא לי שם של שקרן..

הכל התחיל לפני שבוע כשפגשתי פייה קסומה.

הולנדית בת 23, בלונדינית יפה, גבוהה, חטובה, אלילית, מבריקה, מודעת ומוארת (שזה מאוד נדיר). אחרי שזרקתי לשותף שהיא מדהימה ישירות מעל הראש שלה, גיליתי גם שהיא שנה וחצי בארץ, ודוברת עברית מצויין..

אני פוגש הרבה אנשים מוארים לאחרונה, אולי מאז הפוסט על הארה אלוהית משהו קרה ביקום. אולי סתם אני לוקח את השיחות לשם,. אולי אני פשוט שם לב יותר.

אולי, בכלל החיים שלי הזויים לגמרי.. :)

אווירה נחמדת, מוקף בחברים,

חופשי מאושר ולא פסיכודאלי

יושבים וחושבים על לנסות

XXים

התמזגות ויזואלית של הידיים, עם השולחן

מרגיש שאני יכול להיות שם, אבל גם

קצת כאן

מתערבלים, מסתובבים מסתחררים?

ואני בספה שוקע, עמוק עמוק במסע של

שכנועים

האם אני בסדר, שואל שם את עצמי

שאני חושב על שאני חושב על עצם שאלתי

והרי עצם השאילה מרמזת על שיפוט

ואולי זה לא תקין, שאני מניח צורך לבחון

התמודדות עם מציאות

רקורסיה פארנואידית, עשיתי וי ברשימה

הידיים מתבוננות בי ורוקדות לצלילי

הצבע של ריח האהבה

איזה כיף יפה נעים, חייכתי בחזרה

ומייד יצאתי למסע מיסטי, עמוק רחוק

לתוך נבכי הנשמה

מחשבות רצות, במקביל ולכל הכיוונים

קשרים סמנטים מייצרים אסוציאציות לכל המימדים

מודעות שמתרחבת, ופתאום לא מוכוונת מטרה

האק סינפטי זמני לסטטוס הפסיכואבולוציוני

של התודעה החברתית הרגילה

מביט בסוכרזית שליד התה

ופתאום מבין

שהיא רק מים שמח על יכולת חיבור

לרצפטורים מזוייפים

אורגניזמים מחבבים גלוקוז, כי הוא נחמד לATP

וכימאים שמנים בני אנוש הרי רקחו כאן סוג של האק תודעתי!

הנה מימים מתחרים, על אפיניות גבוהה

הנה קומפלקסים-ממטים מנסים

למצוא קו-אבולוציה יעילה

מצאתי אפיק התרבות!  -חושבת לה המחשבה

אצמיד עצמי חזק לאמונה/דעה/זהות

עד שאבוא לידי הבעה

רגע, רגע..  הסלף-פלקס מתעורר

מביט בעצמו קיים

ומייד מתיז ממנו הזהויות, המחשבות

שרק ניצלוהו בשביל עצמם

ולפתע שקט-זן, ועדיין..

רועש באותה מידה

וכל המחשבות נדמו, ועדיין..

שמתי לב לכך,

והרי גם זו מחשבה

. . .

סוליפסיזם בסימולציה, הוא הנוספיר שגרעינו האטמן

אחד מחוקי היסוד הקוסמיים, גדילת הכאוס בציר הזמן,

מייצר בהכרח לחץ

להעצמת המורכבות של החיים עצמם

האם זו רמיזה לקיום ארכיטקטורה טלאולוגית

של בורא-מסמלץ, שתהה על מקור קיומו

או שזה רק עוד ואריאציה על טיעון אנתרופי?

הבחור שלידי מספר על פוביות שהוא הומו.

מחשבה על טרנסדנטיות לציר הזמן

של מחשבות

מזכיר לי את מימוש החומרה הנוירוביולוגית

אז זה בטח לא יכול להיות

מחפש סיבתיות, לרצף הארועים

ואכן נוכח לראות

זכרון-רטרואקטיבי, שנוצר

רק כי חיפשתי פתרון לבעיות

וכעת

הזמן עומד מלכת בהווה שתמיד נצחי

יקומים קוונטים מתפצלים מכל בחירה

של הרצון, שמגדיר אותי

וכך לראשונה נגעתי

עם תודעתי

בי, בנשמתי.

אני מביט מטה לכר הדשא הרענן שמתחתי ,מחייך לאיטי ,יודע שגבעות דשא כל כך מושלמות לא קיימות במציאות.
אני ממקד עיניי בדשא ומתרכז חזק. אט אט הלחץ שהאדמה מפעילה על כפות רגלי דועך באיטיות, משקלי עוזב את גופי, אני נהייה קל יותר ויותר עד שאין לי כלל משקל.
אני מתנתק בהדרגה מהדשא ,מרחף בקלילות ,בעדינות. באיטיות נצחית אני נוסק מעלה ,לשמיים ,כבר יכול לראות את קצוות העצים ירוקי העד של היערות הרחוקים ,את העמקים שבהם האיכרים עובדים את השדות ליד הנהר הגדול ,הציפורים לצידי שטות בלאט בים האוויר הנעים והקיצי.
לפתע מטוס בוכנה צורמני, מזהם, מלא עשן שחור, חולף לצידי. העשן חונק את הציפורים חזרה לאדמה, ומכסה את הנוף הנפלא באבק סמיך ומחניק של נפט שרוף.
המטוס מטרטר ושורק קרוב כל כך לאוזן ,מכאיב בעוצמת הקול המזמזם המטריד שלו.
אופ עם השעון הזה!

עוד לילה נגמר כל כך יפה, קסום. עוד יום מגיע, עמוס כל כך, מהפנט בלוח הזמנים שלו . דורש לא פחות מהשקעה מוחלטת של תשומת הלב ,כפי שרק לימודי הנדסה יכולים לדרוש.
לא עשיתי שיעורים בפיזיקה קוונטית, אני לא יודע כלום בהסתברות, אני אכשל במבחן, אין לי חברה כבר שנה וחצי ומרוב רחמים עצמיים כבר שכחתי איך לחייך. מתחת לאדמה באור לבן מלאכותי, אני יושב ומעתיק שיעורי בית.
אני זוכר ששמחתי פעם. כשאני מביט בתמונות האלו שהייתי צעיר. פעם היה לי שיער, פעם הייתי פחות שמן, פעם נראיתי כל כך שמח ,מאושר. האם באמת חייכתי ,או שזה היה בשביל התמונה בלבד? הידע הזה אבד, ממש כמו האיש החייכן ההוא בתמונה ,חמק לו לעבר ,לשכחה, מת. נעורים מלאי פוטנציאל מתחלפים באשמה ושנאה עצמית.

כבר יום שלישי היום, צריך לבקר את סבא בבית החולים.  סבא הוא השארית היחידה מהמשפחה שלי. מה שנשאר אחרי שהמטוס של הסוכנות היהודית ,שהיה אמור לשמח ולאחד את כולנו במחווה מיוחדת של שרת הקליטה ,יורט מעל הים השחור בגלל איזה רוסי שיכור ומערכת נשק מתפוררות.

סבא עבד קשה כל החיים בסחיבת ארגזים, בהעברת דירות,. אני זוכר איך הוא היה מעלה דודי שמש בבניינים של עשירים בת"א קומה אחר קומה ברגל. נאנק מהמשקל בבכי מופנם. הכל בשביל שהם יוכלו להתפנק בג'אקוזים משיש ביבוא אישי, לשבת בפנים ולחשוב על מה ילבשו הערב.
כל זה הוא עשה בשביל לחסוך מספיק כסף ,כדי שלנכדים שלו יהיו הזדמנויות שונות משלו . בשבילי.
הוא לא רצה לראות את הדור הבא אחריו חוזר כל ערב הבייתה כל כך עייף, עד שאין לו כח לאכול או להתקלח, רק בשביל להקיץ לפני אור הבוקר לעוד יום חסר עתיד. הוא רצה שהדור שהוא משאיר יחייה באותן דירות שהוא רק חל,ף דרכן, נזהר לא ללכלך את השטיח. הוא רצה שאוכל להקדיש את זמני ומרצי לטיפוח טעם בבחירת שיש איטלקי או להתגנדרות ליציאות שהוא בצעירותו יכל רק לחלום עליהן.

והנה אני כאן ,שותה מרק דלוח בבית החולים, ממתין שסבא יצא ממהחוקן השבועי שלו, מרק שקניתי בפרוטות שמשרד הקליטה פיצה אותי. אותו משרד ממשלתי שרצח לי את כל המשפחה כשהתקמצן על הכסף בטיסת שכר עלובה של מדינה מזרח אירופאית מושחטת. עוד שנתיים יגמר לי הכסף ואצטרך לצאת לעבוד.
אבל אני יודע שאני בחיים לא אסיים את התואר בזמן. אני עוד צריך לחזור שוב על 4 קורסים, ובטח אכשל שוב בלפחות 2 מהם. 
אני יושב ליד מיטתו האוהבת וחושש. עוד מעט סבא יביט בי בעיניים האוהבות האלו שלו ,וישאל אותי איך הולך בלימודים, אני אומר "בסדר" כמו תמיד ,והוא יהנהן בהבנה. ואז אשאל לשלומו והוא יעודד אותי ויאמר שאין מה לדאוג.
הייתי שם כשהרופאים סיפרו לו שהגידול במעיים שלו ממאיר, כשהם אמרו לו שהצואה שלו מזהמת לו את הדם. הבטתי בפניו הבטוחות כשהם אמרו לו שהביטוח לא מכסה את עלות ההשתלה ,שההשתלה עולה לפחות כמו שכר לימוד לשנתים הבאות. הייתי שם כשהוא אמר להם שלא יטרחו לחפש תורם.
"אני יודע טוב מאוד מה לעשות עם הכסף שלי" הוא הטיח ברופא המופתע.

האחות השמנה נתנה בי מבט מוזר, משתהה. כאילו רצתה שאגיד משהו. היום ניסו טיפול ניסיוני לחלולים סופניים במחלקה וסבא לא קיבל את זה טוב. היא ידעה. ואני ידעתי שהיא יודעת.
"הורדנו אותו ממשכחי כאבים, הוא עומד לחזור להכרה בקרוב" היא אמרה במבט עצוב של חסור אונים.
ישבתי לידו והחזקתי לו את היד ,הערצתי אותו על חוסר הפחד שלו מהמוות, מהכאב, על ההשלמה שלו.
ידעתי שהדבר היחיד שמחזיק אותו בחיים זה התקווה, זה אני. 
הרופאים נתנו לו 8 חודשים עוד שנה שעברה ,ולא הבינו למה הוא עדיין תופס להם מיטה במחלקה. אבל אני ידעתי טוב מאוד למה. הוא מחכה לי. רוצה לראות אותי מסיים ,מצליח מתחתן ,כדי שיוכל לעזוב  את עולם הסבל שלו בשקט. עם תחושה של סיפוק והשלמה.
כל כך לא רציתי לשקר לו שוב, כשיתעורר וישאל את השאלה הסתמית והנוראה ההיא, ובמקום להגיד לו ששאני שמן ומקריח וטיפש ובודד אני אשקר.
רציתי לברוח משם ולהתקשר אליו מרחוק, להגיד שאני מצטער שלא הגעתי, ולשלוח לו משהו מיוחד להראות לו שאני מוקיר אותו גם כשהוא לא אומר או שואל כלום בחזרה.
אבל זה היה מאוחר מדי, הוא כבר פתח את העיניים, כאילו תזמן במיוחד את העניין בשביל להעצים את הגוש הענק שעמד לי בגרון.
בלעתי.
התאמצתי לחייך, לזרוח בשבילו.
"מה שלומך ,סבא?" ,שאלתי ,לא מסוגל להחזיק את הכדור פרווה הענק שהיה לי בגרון. מנסה להסתיר את הרטט הברור שבקולי .
הוא שלח יד גרומה ומצונררת ואחז באבהות בידי. מתפיח את הכדור לאשכולית בינונית. לא משנה כמה ניסיתי להראות תקין, הוא קלט אותי ישר .הוא תמיד קלט אותי.
-"הכל בסדר איתך ארז?"
הבטתי בו, מנסה למצוא את המילים. מנסח אותן בראשי, מוחק ומנסה שוב. הוא פשוט שכב שם והביט בי בסבלנות. שומע כל מילה שלא נאמרה.
כדור הפרווה גדל עכשיו לראקון שלם. לא יכולתי להחזיק יותר ופלטתי אותו החוצה בפרץ של דמעות.
בכיתי ובכיתי, כמו שלא בכיתי מאז טקס האזכרה המחורבן שהיה בהר הצופים, רציתי כל כך לספר לו.  שאלו לא החיים שלי, שמרגע לחיצת היד ההיא לשרת הקליטה בירושליים לא נגעתי באף בחורה כבר שנה וחצי, שחוץ מלאכול ולעשן שום דבר לא כבר לא עושה לי טוב. שהוא צריך נכד אחר להאחז בו. מישהו שאינו אני, מישהו ראוי יותר. כל כך רציתי שיתמוך ,שיבין .   
כל כך רציתי לספר לו, ולא אמרתי כלום. ידעתי עד כמה זה יפגע בו, בגאווה, בתקווה, בסיבה שלו להאחז בחיים.
הוא הביט בעיני בחמלה האינסופית שלו, והבין הכל. הוא ידע.
הוא השלים.
דמעה גדולה חמה ואיטית זלגה מעינו הזקנה.

סבא נפטר באותו הערב.
6 שעות ישבתי מייבב ליד מיטתו, מרגיש את חוםפ גופו הארצי דועך לשחור הגדול שאפף אותי מכל כיוון. מאוכזב מעצמי הרגשתי חור גדול שחור וקר נפער לי במרכז הלב.

10 חודשים אח"כ אני ממתין בראס-אל-שטן. שמן ב12 ק"ג וקירח לגמרי,. ממתין לבד בצד הדרך ומוצץ את בדל הסיגריה האחרון בחרדה.
קבעתי עם אחמד שיביא לי את החבילה ב6, בד"כ הוא מגיע בדיוק בזמן. מה לעזעזל גורם לו להתעכב?
כבר יכולתי לדמיין את רעשי המנוע של טנדרי המשטרה המצריים. ענן אבק מרוחק ומרעיש התקרב אלי. הרמתי מהרצפה את הבדל הכבוי וניסיתי להדליק אותו שוב.
בחצי שנה האחרונה, מאז שסוריה התחילה להפגיז בגולן והמדינה סגרה את כל המעברים הקרקעיים שלה לאזרחים מחירי הסמים ממש הרקיעו שחקים. אף אחד לא יכול היה לצאת ולהכנס מהמדינה, אף אחד חוץ מאזרחים זרים כמובן. כבר 6 שבועות שלא הגיע שום משלוח של קוקאין לתל אביב, 6 שבועות והמחירים שילשו את עצמם. זו תהייה המכה הכי הגדולה שלי , הרגשתי את זה מגיע. את החיים שלי לשנים הבאות משתנים.
איזה יופי שירשתי מסבא את האזרחות הצרפתית שלי. הנה, גם כאן הוא עדיין ממשיך לעזור לי.
מרחוק, ענן האבק התבהר. משום מה אחמד הגיע הפעם בליווי של עוד עוד 2 ג'יפים, לאחד מהם היה כתוב משוה כחול בצד.

ברוך היה פיזיקאי גרעיני שאהב לאונן בגני חיות.
כל יום שלישי אחרי העבודה בכור בדימונה ,הוא היה נוסע לבד לגן החיות התנ"כי ,יושב שם מפצח גרעינים וחושב על כמה חבל שהוא לבד כבר כל כך הרבה שנים, וכמה חבל שהוא לא יכול פשוט לגשת לאחד הכבשים ולתקוע בו מאחורה.
כשברוך היה ילד תמיד צחקו עליו בביצפר על האף הגדול שלו ,על צורת ההליכה המצחיקה שלו ועל איך שהוא היה כל כך שקוע בספרים שלו שבכלל לא שם לב שהשיעור היה נגמר.
כשכל הילדים היו יוצאים החוצה לשחק, והוא היה נשאר לבד בכיתה הוגה וחולם על כל מיני עולמות מוזרים. הוא ידע כבר אז שהוא עוף מוזר, הוא לא אהב נשים ,הוא לא אהב גברים. הוא פשוט לא אהב בני אדם.
כשנחום התחיל ללמוד פיזיקה גרעינית באוניברסיטה הוא קרא כתבה על רפתן אחד שממש אהב פרות.

יום אחד, בעקבות הלשנה, המשטרה החשאית מצאה את הרפתן עומד מאחורי אחת הפרות שלו עם מכנסיים למטה מחוייך כולו. הוא הוצא להורג כבר למחרת. 

"צריך להגן על החיות שלנו מחיות שכאלו"  -אמר אז הנשיא בטלוויזיה.
כבר הרבה שנים שהוא היה מאונן בכור ,לבד , מסתתר מלפני מסך הקרינה הגדול מעופרת.
הרי בינכו-וכו חצי מהעובדים פה מתים מסרטן תוך 10 שנים ,אז לפחות לספוג את הקרינה שהכי נהנים ,הוא חשב לעצמו.
כמו בכל יום שלישי, מאחורי הבקתת עץ של האריות ,עם מכנסיים מופשלים ,ברוך עמד, כשלפתע הוא ראה אותה.
בחורה מלאה ,חזה קטן ,קצת שפופה ,שיער חום גלי ארוך ,ממושקפת . בדיוק כמו שהוא אוהב. עומדת מאחורי הבקתה עם הגב אליו מורידה מגבה תיק כבד עם הרבה ספרים.
הוא נדלק עלייה עוד לפני שהתיישבה והורידה מכנסיים, מביטה ימינה ושמאלה במהירות.

מכנסיים למטה, היא הציצה אחורה.
מבטיהם נצטלבו. הוא חש גל אדיר של אושר שוטף את ליבו השחור ,וראה שגם על פנייה הצטייר חיוך של שמחה מהולה בתאווה אמיתית.
מרוב אקסטזה הוא לא שמע את טפיפות הרגליים מאחוריו.

היפייפייה המגולחת, קמה באחת ונופפה לו עם 2 ידייה. עם מכנסיים מושפלים היא התחילה לדדות אליו במהירות.

כבר 10 שנים שהוא חיפש אותה ,והנה עכשיו ,דווקא שכבר התייאש, דווקא שאובחן אצלו סרטן אשכים סופני.. היא מול! בשיא הדרתה.
הוא בכלל לא שם לב שנחבט ברצפה ,וכלל לא התנגד כשהלביאה סגרה את פיה הענק על צווארו.

הדבר היד שהפריע לריכוז המוחלט שלו באושר המזוקק שאפף אותו היה קול קטן ומעצבן.

קול פצפוץ עצמות צאוורו.

כל כך רציתי לעוף.

כל חיי חלמתי על טיסה, זה התחיל עוד כשהייתי ילד נמוך, כזכורונת מתוקים ומעורפלים בבקרים שהשמש העירה אותי מוקדם מהרגיל, והמשיך לחלימה בהקיץ בוהה בכיתה משועמם במהלך היום.

לעיתים, בדרך הביתה מבי"ס המשכתי לחפש הזדמנויות לקפיצה לשמיים , וכל מיני אדני חלנוונת נוחים לריחוף קל מטה קרצו אלי מהרחוב.

כל גרם מדרגות וכל מרפסת של קומה שנייה נראו לי במישור מוגבה מצויין לבדוק את סמיכות האוויר ,שאוכל לנפנף בידיים, משהו שיבלום לי את הנפילה.

עד שסיימתי כיתה ד' כבר ביקרתי בכל גג בעיר ,וטיפסתי על כל צוק בטיולי השדה של בי"ס.

הייתי משקיף מטה על חברי לכיתה בהשתאות דקות ארוכות , עד שאיזה מורה נמלית מודאגת הייתה מפצירה בי מפוחדת להצטרף ליתר שוכני הקרקע.

אבל הם לא ראו את שראיתי ,הם לא הבינו את קטנותם ,הם אף פעם לא ראו עצמם מלמעלה.

בחטיבת הביניים , קצת יותר גבוה יצאתי יותר לטיולים.

לכל מקום שהגעתי ,הדבר הראשון שעשיתי היה ללכת לאזור עם נוף של תצפית גבוהה – הרגשתי שיכולתי לכבוש את כולו , לטוס מעליו , יותר גבוה ,יותר מהר ,יותר חזק!

להרגיש את הרוח שואגת לי באזניים, לדאות בינות לציפורים ,ולהתחמק מעמודי חשמל...ולנחות על איזה מצוק או גג גבוה.

עם השנים, חלומות התעופה שלי השתכללו והפכו להיות נועזים יותר ,גבוהים יותר ותכופים הרבה יותר.

בהתחלה התקשתי להביס את כח המשיכה, בהרצה אל מול הרוח בידיים פרושות בזווית הנכונה, או מנסה לנסוק מעלה בסדרת ניתורים הולכים וגדלים.

מאוחר יותר, כשלמדתי את הטריק הסודי ,והשכלתי לשלוט בחלומות בהכרה מלאה ,שילבתי תעופה בכל הנסיבות האפשריות.

רק היתי צריך להתרכז מספיק והייתי מתנתק לאט מהקרקע.

הטכניקה החדשה לקחה אותי הרחק מכל צרה ומכל סיוט, והכניסה עניין וחיים בכל מהלך שגרתי ומשעמם, וברגע שהבנתי שאני חולם הייתי מייד מתחיל את האקשן הגדול.

פעם ,כשעוד הייתי קטן התלהבתי נורא מחוסר הכבידה, מהנסיקה האיטית לגובה. להרגיש את משקל גופי על הדשא קטן אט אט עד ההתנתקות, את הרוח מתחילה לרצד מסביב לפני ולגופי בעוד אני צובר גובה, מביט מטה מצמרות העצים על המוני האנשים העסוקים בדבריהם, לא מודעים, לא רואים, לא מביטים מעלה מחוץ לכלוב הדו מימדי שלו הם קוראים עולם.       

פעם עוד הייתי מתלהב מניתורים מרשימים לקומה שלישית, אבל לאחר זמן מה זה כבר לא הספיק.

לעיתים, כמו מכשף עייף הייתי מאבד ריכוז, ולא מצליח לנסוק כלל, או עף לאט ונמוך בזהירות, יודע שאין לי מספיק כח לחגוג כמו שצריך באותו הזמן.

עם הזמן למדתי למקד את הכח בכיוונים ובעוצמות הנכונות, הייתי נוסק באיטיות לראש הר, ומנתר מטה בריחופים איטיים מגגות הבניינים.

כל עוד הייתי ממוקד הייתי יכול לעשות הכל, העולם היה שלי ולי היה הרבה מאוד כיף..:)

כמו כל מיומנות נרכשת, היכולת לרחף קלות בשליטה מלאה מחות להישג ידם של כולם, ולנתר בין גגות בניינים נהפך לעניין שבשגרה, פעולת הניתוק הראשוני מהקרקע עדיין דרשה מאמץ כלשהו, אך המהירויות והגבהים כבר נהיו דרך חיים.

בכל פעם הייתי גומע מרחקים ניכרים, מגלה נופים מדהימים חדשים, ולעיתים אף לוקח איתי לגבהים נמוכים ילדים אחרים, ואם היה לי מזל ,הייתי מצרף גם איזה בת..

כששלטתי כבר בכל שלבי הבסיס, חשבתי שהגיע הזמן לנסות ולהגיח לעידן המודרני יותר.

הייתי מוצא עצמי טס מעל איים ירוקים והרריים בגבהים של מאות מטרים, מוקסם מהנוף וממתמקד בבעלי החיים שביער.

הייתי טס במקביל לכבישים, במהירויות של מכוניות מרוץ או לאורך שפת הים, כשלצידי שקיעה כתומה ענקית.

בבואי לפרוץ לשלב הבא ,את מחסום הקול או הסטרטוספירה אולי, בהתלהבותי הרבה מצאתי פתאום מגבלה חדשה ,גבלה לה לא ציפיתי כלל וכלל.

משהו שלא היה קשור ישירות ליכולות הבסת כח המשיכה שלי ,להתנגדות הרוח או איבוד הריכוז.  פשוט לא הצלחתי לטוס גבוה יותר ,או מהר יותר ממה שנהגתי עד כה.

עקומת הלמידה שלי נבלמה , כאילו הגעתי לתקרת היכולות שלי. לא משנה כמה השתדלתי, פשוט לא הצלחתי לשבור אותה.

לפתע, בפרץ מתכתי של זיעה קרה ורעד קל של הגפיים הבנתי.

הבנתי למה גבהים של מאות מטרים היו אפשריים רק מעל איים עגולים קטנים, כאלו שתוך 30 שניות של מעוף מהיר ניתן היה לראות את קצותיהם ,הבנתי לפתע למה נהגתי לטוס לאורך החופים האינסופיים מכל הצורות דווקא במעגלים.

מהבניין הכי גבוה על ראש ההר ,לא הצלחתי לצבור גובה נוסף או לטוס במהירות בגובה החדש. הייתי חייב לרדת ממנו ,בשביל להיות מסוגל להפעיל את כישורי האקרובטיקה הקיימים שלי. הרום עצמו פשוט ניטרל אותי.

נותן לסדין לספוג את כל הזיעה , גל הלם של צמרמורת מקפיאה חלף לי בעמוד השדרה, כשהפנמתי לפתע למה גם כשאני טס עם הרוח איני יכול להגיע למהירויות גבוהות יותר. ככל שאני גבוה יותר כך עלי לטוס לאט יותר. לא יכולתי לראות את הנוף. הייתי חייב להביט בזווית הולכת וגדלה מטה ,ככל שעפתי רחוק ,גבוה או מהר יותר. משהו גרם לי לכבוש את עיני בקרקע , כך לא הצלחתי לראות את האופק שהתהווה, כך לא הצלחתי לדמיין.

המח, הסימולטור הטוב ביותר שאדם בעל מודעות גבוהה יזכה אי פעם להשתמש, ממש כמו כרטיס מסך ישן של מחשב, לא היה מסוגל לצור נופים מרום משמעותי. הפרטים היו רבים מדי.

לא הצלחתי לצייר את הנופים מהר מספיק ,לא הצלחתי לצור מראות גדולים ומפורטים של נוף פנורמי במבט זקוף.

לא יכולתי להתמקד באופק ,כי היו יותר מדי פרטים ככל שהגבהתי  טוס ,הייתי חייב להביט ישירו למטה כל הזמן.

לא באמת טסתי.  

זה הכל היה סימולצייה ויזואלית , ולאחר שנים של אימון הגעתי למגבלות של יכולות החלימה שלי. למגלב של היכולת שלי לרנדר ולסמלץ מציאות...

גל של חשמל רטוב ומקפיא התגלגל לי מהצוואר לעמוד השדרה כשפקחתי את עיני המנוונות לאור הפלורסנט המסנוור.

הבטתי על גופי העטוף בסדין הלבן הדקיק, ולראשונה מזה שנים הרגשתי את משקלי האמיתי על המיטה. רגלי היו קפואות בפיסוק קל, ובקושי נענו לנסיון לזוז.

צפצוף מונוטני רך חדר לאוזני בעוד אני מסתגל לרעשי הרקע וריצוד התאורה.

מולי על הקיר היה לוח פעילויות כלשהו, עמוס בנעצים ופתקאות, אבל משהו לא היה בסדר, הכל הרגיש אמיתי מדי.

והשנה בלוח הייתה הרבה יותר מדי מאוחרת.

סמוך למיטתי ישבה אישה נאה כבת 30 עם עיניים פעורות בחיוך רחב של אושר. היא ניסתה לומר משהו ,אך במקום זאת יצאה מהחדר בריצה נרגשת.

למרות שהייתי בטוח שלא ראיתייה מעולם, היא נראתה מוכרת בצורה מוזרה. 

הייתי מוכן להשבע שהיא נראתה ממש כמו אחותי הקטנה ,שרק שבוע שעבר סיימה כיתה ג'.

בוקר, ושוב היא התעוררה.

אז פיהקתי.

אולי כך הגופרית המבושמת שהצטברה לי בפה מ12 שעות שנת שבת מבורכת ,תאייד כל שיחות בוקר פוטנציאליות עם ההיא מאתמול.

8 שעות של סקס מהפנט ,וחוזר ,בכל התנוחות ומכל הסוגים ,עייף לי את הנשמה. רק שלא תתעורר הזונה. כבר שמעתי אותה מתהפכת לצד שלי וראיתי בעיני רוחי ,איך היא עומדת לפתוח את הפה ולבקש נשיקה.

הלכתי לחפש את הפח.

בעיניים עייפות עקבתי אחר ארומת הרקבון האורגני המצחין וחישפתי את שק הניילון שהיה פעם האשפה של שבוע שעבר.

קשרתי את הניילון הנוטף והתכוונתי לרדת למטה להשקות את התרביות חיידקים האיכותיות הללו לצפרדע השכונתית הגדולה למטה.

רק חסר לי עכשיו לפגוש איזה שכן ידידותי מציק במעלית.

רק כשפתחתי את הדלת ,שמתי לב לגופה השעירה שחסמה את הפתח לדירה.

עוד הודעה ממנה ,נאנחתי לעצמי. זה עומד להיות ערב מעייף, אני צריך לישון יותר.

ליקטתי את כל פיסות החתול האפור מהרצפה וצירפתי אותן לתסוס ביחד עם הבקטריות בשקית.

בדרכי חזרה מעלה ,השתעשעתי בתוצאה הצפוייה של השיחה בדקות הקרובות , ופתחתי את הדלת באיטיות מכוונת .

היא עמדה שם עם חולצה ישנה שלי מהצבא ,תחתונים ו2 כוסות תה מהבילות. הטיפשה הניחה אותן הניחה ברוב חשיבות עצמית על השולחן ,ישובה בנינוחות בכורסאת העור הגדולה ועם חיוך בוהק של מראה מלוטשת סימנה לי להתיישב לידה.

'אני לא מאמינה שסוף סוף עשיתי את זה ,אני כל כך מתרגשת מהעתיד!'

החיוך שלה היה כה חזק וכה עמוק ,עד שמתוך תהודה גרידא גרם לאנשים זרים ברחוב למטה לפלוט "בוקר טוב" ספונטני אחד לשני.

-אני שמח שאת שמחה.

שיקרתי ,ונתתי להרגשה להספג ,לחלחל עמוק ,לאיפה שהיא תשאיר רשמים של חמימות נעימה.

עוד בגיל 15 ,ראיתי אוטובוס שלם ממריא באוויר על נוסעיו, ונוחת בכדור אש ענק.  מקומה 12 בבית הורי שבאלנבי -ראיתי והרחתי הכל..

כולם מתרוצצים, בורחים, אנשי ההצלה המומים, גופות חרוכות מתגלגלות ברחוב, ידיים קפוצות מטיילות עם האצבעות על הכביש החלקלק מדם בחיפוש אחר בעליהן.

שוב דבר מזה לא הזיז לי. שמה על הגג ,לעסתי את הביג-מק שלי וחשבתי.

חשבתי על כל יערות הגשם שנכחדו כדי לייצר לי נייר קונפורמי שמטרתו החד פעמית להעניק לי את האמצעים לזלול, מבלי לדאוג שאגלי השומן יזלו לי על הידיים בזמן שאני מתענג על המוות של צורת חיים אחרת כלשהי. צורת חיים שלא יכלה ולא תוכל לפשוע כנגדנו.

חשבתי, בהיתי בכביש האדום החלקלק שמתחתי ולא הצלחתי לגלות סימפטייה רגשית.

הכל היה מת בפנים.

מאז חלפו להן 10 שנים.

בקורס טיס ,ראיתי את קצפת העם בצעירותה, הלא מוכתמת, עדיין דורסת אחד את השני ברגל גסה, בהסוואה ערמומית של פוליטיקאים חובבים, בשאיפה אובססיבית להצלחה יחסית. הכל מתוך רדיפה של מטרה שקודשה על ידם, רק כי קודשה קודם ע"י אחרים.

לאחר מכן בהודו, ילדים קילפו לעצמם את העור וחשפו את עצם המצח, רק כדי להעצים את תחושות הסימפטיה של נציגי המערב השבע. ילדים פיסחים באו לבקש ממני נדבה ועדיין...כלום, הכל היה מת בפנים.

נזירים מקומיים שמאמינים בנדיבות ואירוח זרים כדרך להארה, אנשים שכל מטרתם בחיים היא לשמור על שתיקה מוחלטת בכדי להשיג התעלות רוחנית, צרחו עלי שאפסיק לענות אותם, ביקשו שאעזוב.

מנהלי מחלקות בכירים, נשואים עם ילדים ,נכנסו לכלא על מעילות שרקחתי נגדם.

אבל כלום לא עזר, האופל היה מוחלט.

הייתי חולה, וידעתי את זה. לא הצלחתי לחוות את אותו רגש יסוד אנושי ,הרגשתי מנוכר, זר ,לא שייך.

-כל האופטיימיות שלך לא במקום ,עוד הרבה דברים רעים יכולים לקרות.

נחרתי לה בבוז.

-על מה אתה מדבר? אני חיכיתי כל החיים שלי להזדמנות שכזו ,זה נהדר!  אני כולי מלאת מרץ ,אני מרגישה כאילו נולדתי מחדש ,אני מרגישה..מאושרת!

הישרתי בה מבט.

-"ומה אם תקבלי מפלצת..?!   המפרודיט עיוור בלי ידיים? "

במזרח הבנתי שכל טוב הוא חסר משמעות בלי הרוע שידגיש ,ויעצים אותו ע"י ניגוד.

לכל יין יש יאנג ,ולכל גן עדן של דת אחת יש את הגיהנום של האחרת. בלי שנחווה מוות ורשע לא נוכל להעריך את החיים.

זה כמו חמצן ,אתה לא שם לב שהוא קיים, עד שלוקחים לך אותו.

ואז זה הבריק בי... אם רק אצליח להחזיר אדם אחד בשאלה, היקום יאלץ לאזן את עצמו, ובכך להחזיר אותי בתשובה.

וכך היה ,שלפני 6 חודשים ,נפלו עיני על מודעה קטנה בסאן דיי טיימס ,ולפתע ראיתי את האור .

זה היה הפתרון שחיפשתי.

"דרושים תורמים לבנטיניים לבנק הזרע המרכזי של מדינת ניו-יורק". במוחי כבר נרקחה תוכנית פעולה שלמה.

ידעתי שנשים בודדות ,שמאסו במין הגברי ,או במשחק הזיווג האיסופי באות לבנק כדי להקים משפחות חד הוריות או חד מיניות ,ובמהרה הבנתי שהדרך היחידה שבה הן יכולות לסנן את המועמדים זה לפי הפרופיל שהם משאירים בטופס הרישום.

מכאן הדרך הייתה קצרה. ע"י מחקר מהיר ,כיצד לקלוע בדיוק לההעדפה הכי פופוליסטית יצרתי את אריק.

אריק היה האלטר-אגו המושלם. עורך דין, אמיד, גבוה ונאה, מנגן בגיטרה, אוהב ספורט, שחייה, וצניחה חופשית, תמיד חלם להיות זמר, ממשפחה יראת אלוהים וכמובן מאוד מאוד אוהב ילדים.

אריק שכל את אשתו שכה אהב עלייה השלום ,ועדיין לא הצליח להתגבר עלייה ,פנוי רגשית ורוצה ילדים ,חבר סיפר לו שזו הדרך האמיתית לחיי נצח, וזה מה שאשתו המנוחה הייתה רוצה לו הייתה פה.  אז הוא נכנס לבנק הזרע כתורם אלמוני.

המזדיינת נעה באי נוחות בכורסא, הביטה באריכות בתה שבידה ,שלפתע הפך להיות חם ומר מדי ,ופלטה:

-למה את אומר דברים שכאלו? זה בטח אף פעם לא יקרה ,אז למה לחשוב על זה בכלל? אתה סתם הורס לי הרגע.

רכנתי אלייה קרוב ,והחלפתי באיטיות בין הכוסות שלנו.

-"ואולי אני לא. אולי הנורא מכל כבר קרה ,ואת עדיין לא יודעת ,אולי בעוד כמה חודשים תגלי...חשבת על זה? צריך לקחת את האפשרויות הללו בחשבון."

בתוך 3 חודשים ,לפי ההתקשרויות המבויישות מהמזכירות בבנק ,הבנתי שהפתיון שלי תפס את זרם הטונה ,ואלפי דגיגונות הצטופפו כדי לקבל את ילד החלומות, את התקווה לעתיד, את האושר המוחלט.

הכל דפק כמו שעון דיגיטלי זול מסין, ובחודש הרביעי הביקוש כבר היה כל כך גדול עד שהתבקשתי להגיע פעמיים בשבוע למילוי הכוסיות הלבנות. כל כוסית -6 תרומות בממוצע. כשאמרתי למכון ,שלקח 1200$ להפרייה את התנאים הם כמובן סירבו בתוקף ,אך כצפוי ,מנהל האגירה סיכם איתי חוזה קצרצר בע"פ .

אני אמשיך לתרום בחינם ,אם ירמזו ללקוחות על האפשרות למפגש בלתי אמצעי עם התורם.

עם הזמן הסקרנות גברה על המחסום החברתי...וכך התחלתי את הפגישות.

כמובן שהייתה לי זכות מלאה לסרב להן ,וכך אחת לכל 8 נשים קפצה על ההזדמנות לפגוש את בחור החלומות. כל אחת ראתה מולה את הפנטזייה שהיא ביקשה למצוא.  אף אחת לא ראתה אותי, הן אף פעם לא רואות.

בחרתי אותן בקפידה, נשים בודדות, מסוגרות, מחיים קטנים ושקטים, ללא שאיפות גדולות שפשוט מאסו בחיפוש אחר בן הזוג הנכון. מדמי הפנסייה שגנבתי שכרתי לי דירת פנהאוז במנהטן ,וכך קיבלתי כל כשבועיים בחורה מבויישת ,אך להוטה ומלאת אהבה וציפיות על מפתן ביתי החדש,הכל היה מוכן כעת לניסוי הגדול.

מיותר לציין שמלאכת הפיתוי מעולם לא הייתה קלה יותר ,לעיתים אף השתעשעתי בגבולות ההתנהגות שלי, שתמיד אוזנו ע"י המשיכה המוגזמת שלהן לפנטזייה אותה הן חלמו מזה שנים רבות וקראו מזה שבועות ספורים.

כל בחורה והסיפור שלה ,אך הנסיבות לא הטרידו אותי ,המצב הנפשי ,האקסטאזה היחודית שברגע ההפרייה המכוונת של תחילת חיים חדשים היה הרובד המשותף לכל הנקבות.

נראה הייתה שזו הדרך היחידה שלי להרפא. מתוך האושר הטוטאלי של יצירה חדשה, ממש פה אני אחזיר אותן בשאלה.

-"יש לי איידס. "  התחלתי.

-אויי נו ,אריק ,אל תהייה מצחיק .

-"אני נשא של HIV וכעת גם את נשאית. התינוק שאת נושאת בבטנך ,זה שיוולד ממ,ך יהיה נשא גם כן, ולמרות שיקח לך לפחות כחצי שנה לפתח את הסימפטומים של המחלה ,ועוד מספר שנים לגוויעה איטית ,המוות הוא וודאי. את תמותי ולא תזכי לראות את הילד שלך מסיים תיכון. או גן חובה."

שתיקה. גם בלי לטעום מהכוס החדשה שבידה, ראיתי בלוטות הטעם שלה ממררות בבכי על עצם קיומן.

-...אתה לא צוחק...נכון ?

-"את תמותי. וכך גם ההמשכיות היחידה לחייך ,הגורל נחרץ. כעת באמת יש לנו משהו במשותף."

היה רגע קל של אי וודאות, בעוד שלב ההכחשה מסתיים ומפנה את הבמה לשלב הכעס והנקם. היא הביטה מהופנטת בשולחן.

-אבל למה אתה עושה את זה?! למה לא סיפרת לי מקודם? מה... מה אני עשיתי לך !??

אבל אני פשוט המשכתי.

-"בדקתי את הביטוח הרפואי שלך ,הוא לא מכסה טיפול במחלת כרוניות או סופניות, אני יודע כמה את מרוויחה, ויודע שאין לך משפחה. לכן בחרתי אותך. אין לך את היכולת לשלם עבור הטיפול הרפואי העתידי, כך שיש לך לא יותר מ 5 שנים של תפקוד בסיסי סביר לפני שהמחלה תכשיל ,תבודד ותנדה אותך." הוספתי במרץ. מתבונן בה עמוקות.

-"אבל ...הם בודקים את התורמים .. אתה לא יכול להיות חולה! "

היא יבבה בחשש, מקווה שעוד רגע אני אחייך בחזרה את החיוך הכובש שלי אליו הרגלתי אותה כה בקפידה אמש, ואסביר לה שהכל בדיחה ,שהחיים שלה מתמול שלשלום עודם תקפים לעתיד המקוצר החדש שכפיתי עלייה. מאינספור אפשרויות לעתיד ורוד, היא ירדה לאחת שחורה. האפשרות היחידה שבעצם יש לכולם.

-"כל מה שתרמתי היה שמור אצלי במקרר כבר חצי שנה ,לפני שנבדקתי ,אני מספק להם זרע מופשר ,בריא."

היא הרימה מבט, שביב של תקווה כבויה ניסה למצוא זיק של שינוי בפני.

-אבל זה לא מה שקיבלת ממני הלילה

"אבל..אבל....למה??"

שתיקה.

היה אפשר לשמוע את המקרר דוחס אוויר בקדחתנות, ואת השטיח מתיישן. היא חזרה להביט בכוס התה, ששוב הספיקה להתקרר בידה ,ולא זזה. מפחדת להרים את ראשה ולהביט בי, ראיתי דמעה גדולה ושקטה נוזלת על פנייה ומתמזגת עם התה, מחממת אותו במעט. הרחתי את הכעס והנקם מתפוגג לשלב הסופי. שלב האבל. הרגש האחרון בשרשרת - השלמה.

-אז אתה הרגת אותי. ואת הילד שלי.

-"נכון."  אמרתי ללא הבעה. רכנתי בשלווה סטואית והוצאתי אקדח 'קולט' חצי אוטומתי, דרכתי אותו, והנחתי אותו ביננו. היא הביטה בו באימה. ואז הביטה בי. ספק חוששת להישיר מבט, ספק מחפשת מוצא בעיני.

-"אני כבר השלמתי עם הסוף, ואני לא מפחד מהמוות."

הוספתי ברכות. אני עומד למות כעת כך גם את.  אנו באותה הסירה כעת. ולשנינו אין יותר מה להפסיד.

נתתי בה מבט עמוק ,דחפתי את האקדח לכיוונה, נעמדתי ויצאתי מהדירה, לא מביט אחורה.

מבחוץ היה יום בהיר ,מעונן חלקית ,עם רוחות דרום מערביות קלות.

ברקע נשמעה תנועת האוטובוסים המניידים נוסעים ממקומם הנוכחי ליעדם החדש, לאותו היום.

העולם הרגשי של של האנשים הוא מאוד סוביקטיבי מהגדרה, אחד רואה את הים גועש ,שוצף וכעוס ובשביל האחר הוא כחול חמים ומרגיע. כל יום בהיר ונעים יכול לסמן את בוא האביב ואיתו התחדשות וטיולים בחיק הטבע , או להעלות זכרונות של גופות חרוכות מנסות לזחול החוצה משלדת האוטובוס הבוער באלנבי 57.

עושר ,כמו אושר הוא דבר יחסי. לעומת אדם עני, אדם עשיר מקוטב בנכסיו ובכוחו הכלכלי ע"י כך שהוא יכול לשלם לפועליו כדי שיעשו עבודתו ועל ידי כך יצרו אי שוויון בעולם ,ובעולמו האישי. אי שוויון שהוא לרוחו ,כמובן. הוא נהייה עשיר עוד יותר, עוד יותר בקלות.

בשביל באמת להרגיש שהרווחת משהו, אתה קודם חייב להפסיד את הכל. לא מעריכים את החיים, את האוויר היומיומי, עד שאתה מרגיש את אצבעות החנק של הסוף מתהדקות לך מסביב לחמצן השגרה.

מרחוק, בתחנת האוטובוס, הנהג התכונן לפתוח את הדלת ולתת לנוסעים להכנס כששמע חבטה מרוחקת ,מבט קצר במראה הצידית הבהיר לו שהוא לא פגע בכלום, זו כנראה סתם הייתה ירייה.

הטיסה דייקה וחלפה בנעימים ,ולמרות שזו רק הפעם הרביעית בה טס במחלקת עסקים ,שם לב שמבחר היינות היה מצומצם מהרגיל.    מקלקלים אותי ,הרהר לעצמו.

הטרמינל בשטוקהולם היה רחב ומואר ,הוא התיישב בנינוחות על כורסאה בלובי ההמתנה ושזף עינייו בקהל המקומיות הרענן. בהירות השיער טופפו להן במכנסונים וחולצות פסטל קצרות,מתעלמות מהשלג שבחוץ. הלבן עיטר את המדרכות, כאילו היה תוצר עבודתו של איזה צבע מיומן שהחליט מטעמי אסטטיקה להתאים את העיר למצב הרוח.

בהססנות ניגש אליו בחור צעיר ומחוייך והביט קלות לעבר שלט  מצועצע בשבדית ששהחזיק בידו ,הוא כבר למד לזהות את השם שלו בשוודית. מר ציבין והנהג החליפו מבטים מביני עיניין ,הצעיר אסף את המזוודות ,וסימן בידו לעבר שער מספר 7.

רחוק מהענן המצחין שצובע את שמי חיפה בבקרים ,הכי רחוק מבחני האמצע באוניברסיטה ,מבושם בשבירת שיגרת היומיום ,הוא נתן לעצמו להמרח אחורה בנינוחות בריפודי העור החורקים של המרצדס.

הוא בהה עמוקות בנוף המוריק בעל-הטבעיות הנורדית האופיינית ,ושכח מכל דאגותיו מבית.  חופש.

אמנם הנסיעה הייתה מתוכננת מראש לסופ"ש מקוצר ,אך הייתה לו תחושה חמימה ונעימה בבטן ,שישאר לו די זמן לפלאג'ר אחרי הביזנס,אולי אפילו יצחקק לו עם איזה מכנסונית צעירה.

כבר חצי שנה שהוא טס כך לסופ"ש מקוצרים ברחבי אירופה ,שותה דברים עם יותר אלכוהול מנפח נוזלים . כל ההוצאות מסובסדות ,הכל ברמת 5 כוכבים,איסוף משדה התעופה ,1000 יורו לבזבוזים,והכי חשוב תשלום מראש של שכר הלימוד ישירות לבנק.

ההילטון כבר עלה מעל קו האופק של האגם , בולט ביופיו על קו הרקיע של העיר.

למטה בלובי חיכו יתר אנשי המשלחת.  המזוודות כבר ימצאו דרכן למעלה לבד ,כמו תמיד. כל העיר נפרשה תחתיו מחכה לשמש הקוטב הנמוכה שתכריז לילה,ולו שיבוא לבזוז את מנעמי העיר. הוא זיהה רק את האסיאתי הנחמד מפעם שעברה ,יתר 8 האנשים היו לא מעניינים במיוחד.  כמה זקנים ,איזה אפריקאי שנראה כמו מהמאה שעברה ו2 ילדות שחורות עם צמות מהודקות.   לא נורא ,חשב. הוא יקדיש להם כמה דקות ,יקבל את המעטפה שלו ,ויתחיל את הערב עם איזה ארוחת גורמה,לפתוח את התיאבון. הייתה תחושה של חגיגיות באוויר ,המעטפה הפתיעה ב1200 יורו ,כבר הרבה הוא זמן חשב לקנות איזה מצלמה דיגיטלית.

יואב גרף את המפתח לחדר311,הסליק את המעטפה וירד ללובי. הוא חייך בנעימות לסובבים ,והעביר את סבב לחיצות הידיים במיומנות מנומסת ,קישקש את שמו על הניירת השוודית וקינח אפו במטפחת 311 המסורתית . בחדר התחרע על צדפות מעניינות שאיזה גרהאטה אחת מהקבלה הציעה לו והזמין בקבוק של שרי ,לא כי הוא חיבב שרי במיוחד ,סתם כי זה היה יקר מדי. את השליח הוא צ'יפר בטיפ שמן ושלח אותו בקריצה להביא לו משזיססטית טובה ל10 בבוקר שלמחרת.

מאז שיואב מצא את המודעה הזנוחה ההיא בידיעות ,לפרויקט של התורמים האירופאים חייו כל כך השתנו עד שקשה היה לחשוב על היומיום בלי התענוגות החודשיים האלו.   הוא תמיד שמע על המלגות התמוהות הללו ,המחלקות כסף ללא מודל כלכלי נראה לעין, החכמה הייתה לדוג אותן בהצלחה.

בחיוך מנומנם תהה לעצמו ושקע לתוך מיטת המים הענקית לשינה חסרת חלומות.

למחרת בבוקר ,עדין מנומנם שמע דפיקה בדלת.  בחורה נאה עומדת בפתח ,קצת מבוגרת ממה שציפה אבל שום דבר שהמיני-בר לא יכול לתקן. גבר שוודי גוצון ומעונב, שעמד בקרבת הדלת  ,ניצל את ההזדמנות ,ובנימוס אירופאי ביקש רשות להכנס. הגבר התנצל על ההפרעה ,התיישב על קצה המושב ברשמיות ושלף מעטפה שמנה.   באנגלית שבורה ועיניים משופלות משהו ,דיבר הבלונדיני בתצהיריות ובמהירות.   

אופ ,שילך כבר. חשבתי לעצמי. שנאתי את השטויות האלו ,כמה פעמים כבר אפשר לחזור על איפה שירתתי בצבא ,האלרגיות של הורי וכמה ספורט אני עושה.

מתוך עננת האלכוהול של אמש ,הנהנתי לחליפה וסקרתי את הבחורה ,שבאדיבותה התיישבה באותו קו הראייה של המיני-בר,והתחילה להראות יותר ויותר טוב. הנהון ההאנג-אובר שלי גרם לחליפה לנוע לתנוחה נינוחה יותר במושב.   קישקשתי  לו באיזה 6 מקומות בטפסים ,השמנמן נראה מרוצה מאוד מעצמו ושלף בקבוקון קטן לחגיגה.

מחוייך הצבעתי על המיני בר ,אבל השמנמן התעקש.   אני כנראה אף פעם לא אבין את מנהגי השתייה המוגזמים של הסקנדינביים גדולי הכבד האלו.  הרמתי לחיים ,אבל הוא רק חיכה שאסיים. הכוסית והגוץ החליפו בינהם מבטים מהירים וקיקשו משהו בגרמנית כלשהי. כנראה באמת הגזמתי עם השתייה אמש ,כי התחלתי להרגיש את העולם מתחיל להסתובב ולהתערפל.   הכוסית על הספה רק נתנה לי חיוך עצוב ופישפה בתיק גדול שלא ראיתי קודם.

אט אט העולם הפסיק להסתובב וקול מתוק וגבוה שר לעצמו חרישית שיר נוגה. החדר היה ורדרד בוהק מוזר וניסה להאיט את הסיבוב שאפיין אותו קודם, כיחכחתי בגרוני.  האישה מאחורי עצרה לפתע שירתה ונגעה לי ביד. -מישל שמי ,אמרה בעדינות. הסתובבתי לראות את פנייה ,אך משהו היה מוזר בפיזור המשקל שלי על המיטה ,גם מרכז הכובד שלי נטה בצורה לא אופיינית ימינה מדי. זה מוזר ,חשבתי לעצמי ,גם המיטה הזו צרה מזו שהלכתי לישון בה. לא מיוצב עדיין אחזתי בידה ,והבטתי בכתם הורוד  שהיה מישל.

גל הדף עצום של הלם קר התפתח אצלי בראש.  ניסיתי למצוא תנוחה נוחה יותר במיטה הצרה. יד ימין שלי כנראה נרדמה. אלוהים ישמור. מה עשיתי?!  קול קטן חזר ואמר ,זה לא באמת קורה לך ,אתה לא באמת פה. אבל אני הייתי פה.  והחדר לא באמת היה ורדרד בוהק. קילוח עדין של זיעה קרה נפתח במורד גבי.  יד ימין שלי לא נרדמה. היא הייתה חסרה.

כמו אדוות חשמל התפשטה לי האימה מהצוואר דרך עמוד השדרה. מיששתי את הגדם ודמעות עלו בגרוני.

פחדתי להעלות את יד שמאל לפני. שמתי לב שהורוד המוזר היה הומוגני מדי. ברחבי החדר הבהירות הייתה זהה ,גם בתקרה ,גם ברצפה ,כאילו לא הייתה תאורה. קירבתי את ידי השמאלית לפני ,ומיששתי את התחבושת הקטנה והאלסטית שכיסתה את הפער שבגולגלתי. השתנקתי. הגרון שלי הפך לגוש מלוח של דמעות ,רציתי לבכות. רציתי למצמץ. אבל לא יכולתי.

כמו נפילה פתאומית צנחה קיבתי מטה והקאתי הכל ,אוכל ,שתייה, את האיש שהייתי. מרמרתי ביבבה שקטה ,וחנוקה של יאוש מוחלט ,ואז זה הכה בי - הטפסים הרפואיים הסתומים, עשרות החתימות הנחוצות למלגה ,בדיקות הדם בפגישה הראשונה.

אף אחד לא תרם לי כלום ,אני הייתי התורם האירופאי.