החכמה היא לא לחשוב על זה

 לפחות זה ככה אם אתה ספיידרמן.

פעם

לפני איזה 5 שנים.

יצא לי לראות תסרט הפופליסטי "הסוד".

כסטודנט לפיזיקה היה לי דיסוננס של פסאודו-מדע. אמריקקי ומגניב, כל מיני דוקטורים ואפקטים. ביטלתי את רובו, עם חלק הסכמתי, אבל צורת ההצגה לא נראתה לי.

בלי קשר ,כבר אז התחלית להתנסות בכל מיני סרנדיפיטי ויתר צירופי מקרים יוצאי דופן. אם פעם כשזה היה קורה הייתי מייחס את זה לטבע הבחירות ההזויות שלי במצבים ובאנשים יוצאי דופן.

חבר יזם טען בפני שאלו מתרחשים כמדד להתקדמות שלך. 

הייתה לנו שיחה מוזרה וגיקית על איזו אנקדוטה על השפה האלפית (שטולקין המציא), ותוך חצי שעה מצאנו את הבן אדם היחיד בארץ (ראש התא למד"ב ופנטזייה, שבכלל מחיפה) שאשכרה מדברת אלפית מתחת לבית.

לא יחסתי לזה יותר מדי משמעות דאז. אבל אני חושב שזו הפעם הראשונה שלמדתי לזהות את הארוע, בקטגוריה מסויימת. שמתי לב שזה קרה.

ככל שפיתחתי את תשומת הלב שלי, מהר מאוד גיליתי שזה באמת נכון.

זה מדד למשהו. להתקדמות שלך, למהירות שלך, לכיול של האנרגיה שלך.

עם השנים למדתי, זה אפשרי לברוא ע"י התכווננות, ולא דווקא ע"י פעולה.

שאם התודעה פתוחה לאפשרות מסויימת, הרי שאינסוף האפשרויות ביקום יזמנו לך את הסיטואציה, לעיתים כמעט מיידית.

שלא תמיד קיים קשר סיבתי לארוע הלא סביר, וגם אם כן, אז הרי שהוא לא קשור לתובנה והפרספקטיבה לתוכה אתה מקריס את המשמעות מאינספור האטומים המרקדים.

זה אך ורק קשור למה אתה מודע, ומכאן למה שאתה רואה.

מה לעזעזל??

לדוגמא, החלטתי שאני צריך לקנות קטנוע. הבנתי שאין לי מושג מה ואיפה.. ואיך וכמה עולה ומה לעזעזעל שואלים ואת מי.

תהיתי אם לטייל לאיזה מוסך, להרים טלפון לחבר, או לקנות איזו חוברת אופנועים, לקרוא פורומים או משו.. זה הרגיש לי מסובך וארוך. 

צריכה להיות דרך יותר פשוטה...חשבתי, והחלטתי לתת ליקום לענות לי בצורה האופטימלית שהוא ימצא לנכון.

להתכוונן, לאו דווקא לפעול.

סוג אחר של החלטה.

20 שניות לתוך ההחלטה, חלפתי ליד קטנוע למכירה, האטתי קלות את קצב הליכתי...ומייד הגיע מר-קטנוע, שהוא גם בעל מוסך (שם יש עוד קטנועים בשבילי), והסביר לי הכל, וענה לי על כל השאלות שלא ידעתי שצריך לשאול, פירט לי דגמים, נתן לי מחירים, מחירונים, טלפונים והכל. 

זמן לזימון הידע הרלוונטי - 2 דקות.

אבל מה יותר מרשים?

באיזשהו שלב הבחנתי שככל שאני חווה יותר קסמים, יותר עוצמתיים, כך היכולת שלי לעלות רמה מתאפשרת יותר בקלות.

ונתן בהם שמות:

1.קסם מעוצמה ראשונית - הטיית כוונה

ביטוי מוכר יותר של יכולת זו אפשר להגדיר כמכירות, נילופים, פיקאפים מתודולוגים, וכיול גבוה לרמזים של שפת הגוף , שיקוף ותנועה.

2.קסם מעוצמה שנייה- ישום זולתני

לחש לאדם הנכון את המשפט הנכון בזמן הנכון, ופרוייקטים אדירים יצאו לפעולה. עם או בלי שמך, ויישמו את שהוגדר. שיתופי פעולה בין עשרות ומאות אנשים, הכל מרמיזה קלה למספר אינדיבידואלים קטן מאוד. (מניפסטציה של 1-2 סדרי גודל למעלה)

קסם מעוצמה 3 - זימונים של חומר

כן, זה קורה. זה אפשרי.

אחלוק 2 מקרים. בעלי גוון מיוחד, שהתרחשו עקב מה שאפשר לקרוא לו התעסקות במטא.

ספר כישוף א'

לפני קצת יותר משנה, שמעתי לראשונה על האי-צ'ינג, ספר הדיבנציות הסיני.

מסתבר, אחד העתיקים בתבל. (בן 3-4 אלף שנים)

לפני שהוליווד החליטה שגם 2012 זו הרי סיבה טובה לפוצץ מרכזי אוכלוסייה בצורות מרהיבות', טרנס מקנא המופלא חזה את התאריך ל"קץ ההיסטוריה" שאותו חישב מאיזה פרקטל שהוא ראה בספר.

מסתבר שהחכמים הסינים מדטו לנו-מיינד (כמו שבודהה לימד), ומצאו סוג של זרימה במרכז האי-קיום. את הזרימה הזו של "זמן" או "שינוי" הם מידלו ב64 "הקסגרמות".

לזמנים שונים יש ביטוי שונה. והזמן הוא מחזורי.

אבל מה תכלס עושים את הספר דיבינציות?

מחכים לירח מלא/אורנוס מביט על השמש/ חג או ארוע כלשהו ושואלים את האי צ'ינג שאלה. 

הכיצד?

זורקים קובייה גדולה במיוחד (או כל תהליך אקראי אחר בין 64 אפשרויות), מקבלים מספר והולכים לקרוא על ההקסגרמה הרלוונטית. באסטרולוגיה יש 12 מזלות, להם יש יותר.

סבבה.

36 שעות אחרי שהתוודעתי לקיומו של הספר, ומבלי שאף אחד ממכרי מכיר את הנושא, ישבתי בסלון וסיפרתי את שלמדתי לחבר (אני חושב שזה היה נסיך, הכהן הגדול של המאיה).

חצי שעה אחר כך הופיע לפתע ישרו-לנדית חמודה שלא שמעתי ממנה לפחות חצי שנה. סתם, הייתה באזור, כמסתבר והחליטה לקפוץ.

היא באה עם מתנה. מסתבר שבדרך אלי, היא ראתה איזה ספר סיני מוזר. והחליטה שמכיוון שאני סיני (רבע, עלק), היא תביא לי אותו.

והספר? נכון מאוד. 

האי צ'ינג.

אחד הספרים הנדירים, ההזויים, העתיקים, והקסומים. שבטח אם הייתי מחפש בחנויות או בספרייה לא הייתי מוצא.

היא הביאה לי.

ספר כישוף מספר 1, זומן בקסם. 

למה?

כי נהייתי מודע אליו.

מה יצא לי בהטלה?   "מהפיכה".

ספר כישוף ב'

אברהם אבינו התחיל את כל הקטע המונותאיסטי. "קום ולך לך מארצך ומבית אביך את הארץ אשר אראך".

החליט על ברית "המילה". ובסך הכל התחיל קטע מאוד פופלארי.  (שושלת הנימולים!)

[אברהם מסביר לאורחים הנחמדים על הצורך במילה.]

אנשים נעים, חושבים שהם בוחרים
כל מחשבה בהווה, תוצאה של מחשבה שקיימת, מהעבר
מחשבות על העתיד, לא נחוות כדבר

מחשבות על העבר, בעצם נחוות כבהווה
ציפיות לעולם המחר,
מתרחשים כשאת הציפיות אתה עושה

זכרונות מעולם האתמול, מתהווים בעכשיו
אסוציאציה ספונטנית לא מודעת
מגבילה את ההתפתחות לבריאה

שתהפוך חלום לעכשיו

לשבור את גלגל ההשנות
להרוס את קירות ההמשכיות!
לראות את הקארמה למוקשה של בחירה גורפת

ולברוא מציאות חלופית, משופרת, אחרת

לחיות את החיים הכי הזויים,

הכי חלומיים,
הכי גדולים,

הכי לא סבירים,

ולהיות בדיסוננס של פעם

בכל יום מהימים

לקבל את שאתה חפץ, ולא לחפוץ בכלום

לבקש מהיקום, לרקוד איתו, לארוג בנול
אבל כדי להתחיל, צריך קודם כל את

הקירות לראות

לראות, לשקול, לשאול ולשנות...

כאילו אין לי צרות בראש.

איזה לופים?

אז אני שוכח מהצרות.

עובר על הטריילרים של אפל. מוצא עצמי נמשך לסרטי מד"ב.

רק מדע בדיוני? טוב, אז לפחות דברים מוזרים.

סקרנות מממ...

אז למה אנו סקרנים?

אולי כי מחר סקרן לומד יותר על העולם.

ידע על העולם נותן יתרון השרדותי.

אבל אנו לא סקרנים לכל דבר.

סקרנות שלא מייצרת איום קיומי, יכולה להביא לידע שיגדיל את היכולת האקינג של החיים.

מממ...מעניין איך זה להשרף בחיים...

-לא!, זה לא מעניין.

אה-ה! הנה זה.

סקרנות היא מים שורד. כל מיינד שיחפש תבניות גירוי חושי השונות מהנורמה, ואינן מסכנות את קיומו, ישפר את היכולות ניכוס משאבים שלו מהפלקס עליו הוא מתקיים, ויפיץ את המים. המח הסקרן עושה יותר ילדים.

הקיבוצניקית הייתה פה. ג'וינט חמוד מכניס אותי ללופים קטנים. למעגלי מטא.

לופ? ליפ. פיץ. ציץ.

אה-ה! שורשים של 3 אותיות..

עברית כזו שפה שבטית עתיקה.יש סה"כ 24 אותיות. 24 בחזקת שתיים זה 576. איכשהו הרגשתי את המספר הזה מהזכרון הפסיכומטרי עוד לפני שחישבתי אותו. איזו מיומנות מיותרת.

500 שמות עצם זה מספיק כדי לסבסד שפה של פרימטים מפותחים. לחתולים יש כ30 סוגי "מיאו" שונים.

אבל אנחנו קופים קרחים, יותר חכמים. או לפחות נהיינו. זה לא מספיק עשיר כדי לצור התקדמות לכתב. חברה אנושית קוראת צריכה משהו בין 576 ל13,824 פעלים ושמות עצם. 24 בחזקת שלוש.

צריך לפחות 3 אותיות. סיני בוגר תיכון יודע 3000 סימניות, זה מספיק כדי לקרוא עיתון. סיני אקדמי יודע 6000. מספיק כדי להרשים בחורות, וסינים אחרים עם עיתון. בלשן סיני שמתעסק בשפה כל היום יודע 8-10 אלף מילים. זה למה יש 3 אותיות בשורש. רגע, אני מחשב לוג . בשביל להיות סיני חכם, לעברים העתיקים היו מספיקות 2.89 אותיות. כמעט הקבוע של אוילר. אצלו זה היה יוצא 5,646 מילים.

לופים.

מרווה, מה אתה עושה?

-חוקר את המטא של השפה, משעמם לי?

-לא. אני חוקר משהו חדש. מממש סקרנות בלית גירוי חושי מעניין או מאתגר דיו. ככה זה שאין טלוויזיה.

סקרנות זה טוב. האגו שלי מסופק.

-רגע, רגע. המטא-מודעות גורמת לי להרגיש לא טוב עם זה. למה...?

אה-ה! אתה עושה כאן האק למים!

אתה שואב הנאה מסיפוק שלא דרך האפיקים שהוא מוצא בהם רצפטורים לריבוי! תפסיק לאונן מנטלית.

תפסיק לאונן בכלל.

שישי אחה"צ עכשיו, איזה אחת רוצה לשכב איתי הערב. כבר 3 שבועות היא מטרידה אותי.

אין לי כח אלייה. 3-4 שעות מהחיים שלי בשביל סקס? היא מפטפטת אותי לשעמום.

איזה יופי שחורף. מין פחות מעניין אותי.

אוננות זה רע.

-רע? למה?

כי זה נתפס כרע, כי אנו שיפוטיים. כי החברה האנושית בנתה את השיפוט הזה לתוך עצמה, ביהדות בנצרות.. אוננות זה חטא.

החברה לא אוהבת אנשים מאושרים סתם כך, היא רוצה לאשרר אושר רק כשהוא בא ממקום של ניכוס יכולות להשפעה חברתית, רק זה שורד. אנשים עשירים הם מאושרים. (כמעט אותו שורש), לא אנשים בנירוואנה. מודל ההצלחה המיינסטרימי.

אסור לאונן. לא לעשות קצרים לשבב האושר. ה.י..זה אותו שורש אטימולוגי!

כלומר החברה הסתנכרנה למים הזה של קבלת מודלי הצלחה אצל אנשים, רק כשהם בעלי יכולת השפעה חברתית גדולה, עוד משחר פרהיסטוריה.

חרא. אנו כאלו רובוטים, אוטמתיים מפגרים.

לא מסוגלים לחשוב שום דבר שלא כבר נאמר לנו.

אם אנו מחברים מחשבות בצורה יחודית, ומקורית. גם החיבור הזה זורם אך ורק ע"י גבי התשתית שלנו לחשיבה שבלונית. מרגישים גאים בחיבור החדש. כי יש לנו אגו. יש לנו אגו, כדי למנף מצבים חברתיים, כדי לנכס משאבים. כדי להרוג ממוטות.

יש לנו אגו כדי לזיין. אנו קיימים ככלי תומך לזיון.

איזה קופים. אפילו מידע על המציאות אנחנו לא יוכלים לקבל בצורה ישירה. צריכים שיגידו לנו אותו פנים אל פנים. מקשיבים לידע חדש רק כשהוא נאמר ממישהו שניתן למנף ממנו אמון. מידע מקוף אחר, מידע מבן אותו מין הוא יותר חשוב ממידע שהגיע ממקום אחר. צריכים משהו עם עיניים ופה, שידבר אלינו בקול. באודיו, מהטלוויזיה. הרצאות וידאו. זה הרי מדיה יותר פופולארית מעיתון.

אנשים הולכים לאוניברסיטה כי הם צריכים לראות קוף סמכותי, ולשמוע אותו עושה גלים אקוסטים של מידע.

איזה מיותר.

רצפטורים פרימיטבים.

קופים טיפשים.

אפילו כשאנו קוראים, הרבה אנשים שומעים קול פנימי בראש שלהם שעושה האנשה למידע.

נראה לי שנפטרתי מזה סופית אחרי תיכון. שלא לדבר בכלל שרוב המין האנושי רק קורא רומנים, נובלים, סיפורת.

דרמות של קופים אחרים שאינם חברים שלך. אנשים כל הזמן מחפשים קלט חושי שיתן להם כלים להעריך את הגרף החברתי. מי פלה ממי כינים, ומה אמא שלו אומרת על זה.

למי יש אילו משאבים,, באיזה הקשר, ולמי יש גישה אליהם. כסף, מין, בטחון מתוך האצלה חברתית ואמון ביכולת האצלה עתידית.

סקס והעיר הגדולה, קופות פוריות באמצע הקן נמלים, מושכות אחריהן אדוות של תשומת לב.

בדיוק כמו הבלוג, תגובות לפוסטים מגיעות כמעט אך ורק כשאני כותב על סקס או נגזרות חברתיות שלו.

שום דבר שפונה למכנה המשותף הנמוך ביותר של הקוראים לא יכול להיות איכותי. ומכאן, לא מעניין.

חושבים שירדנו מהעצים, אבל לא חושבים מחשבות שאינן על העץ.

תקועים בלופים מנטליים של קופים קרחים.

גם אני.

אני צריך לכתוב פוסט כדי לסדר מחשבות, כדי לקבל זיכוך. יושב ערום מול המחשב ומפנטז קוף מדומיין אליו אני מדבר בתוך הראש שלי.

 לצמצם אסוציאציות בשיחה דרך צוואר הבקבוק של הכתיבה. לדעת שיקראו את הפוטסט כדי לזקק קוהרנטיות כלשהי. נואם לעצמי במקלחת. שומע את ההד 100 מילישניות אחרי, ומתחבר לרצפטור של "שמעתי את זה מקוף אחר".

בדיוק כמו שאנחנו יכולים לדגדג את עצמנו עם זרוע רובוטית שמייצרת השהייה של 200 מילי שניות בין התנועה שלנו לתנועה שלה.

-"מרווה, תקשיב לי טוב! כשאתה מדבר לעצמך בקול רם, המידע יותר נטמע לך בתודעה. אתה מבין?"

-כן, תודה לך מר דימוי רצפטור לקוף סמכותי. תודה שהסברת לי את זה, אחרת לא הייתי מסוגל מבין.

אנו יצורים כאלו מוגבלים.

אנחנו לא יכולים לחשוב שום מחשבה שלא נובעת או זורמת על הרצפטורים הפסיכואבולוציונים התת-הכרתיים שלנו.

שכל מטרתם היא למקסם שרידות. לברוח מפחד, ולנכס משאבים למה שדומה לך. לעצמך, למשפחה, לשבט, לפסל של האל שלך. להגן בויכוח על האיכות של רכבי טויוטה כי יש לך אחת. ואותה בכלל קיבלת מהליסינג...למה מה אתה כבר מבין במכוניות?? אוטומתיים מונחי אגו מפגרים.

מה גם שכל סוג אחר של מחשבות אחרות לא באמת יקבלו הד אצל הזולת, הם לא ישרדו בגרף החברתי האנושי.

הרי אנשים רוצים לדבר על כוסיות, כסף, את מי לשנוא, מי שכב עם מי. הכל נגזרות של. צהובונים.

לאדם שחושב כל הזמן, אין שום דבר על מה לחשוב, מלבד מחשבות.

מטא-מטא-מטא

מטא(?)..מטא(!)..מטא-מטא....

לדבר לעצמי דרך ממשק.

אני בעודף ספונטניות .יותר מדי מחשבות.

התקף ADD. די לחשוב. אני לא חושב. מדיטציה.

מדליק קטורת.

אני ב-זן.

להפסיק את הפוסט המטופש הזה.

ברהמן, הנה אני מגיע..!

צריך לצאת מהמח שלי.

Aum....

Aom....

Eom...

אאו-מממםם....

אווירה נחמדת, מוקף בחברים,

חופשי מאושר ולא פסיכודאלי

יושבים וחושבים על לנסות

XXים

התמזגות ויזואלית של הידיים, עם השולחן

מרגיש שאני יכול להיות שם, אבל גם

קצת כאן

מתערבלים, מסתובבים מסתחררים?

ואני בספה שוקע, עמוק עמוק במסע של

שכנועים

האם אני בסדר, שואל שם את עצמי

שאני חושב על שאני חושב על עצם שאלתי

והרי עצם השאילה מרמזת על שיפוט

ואולי זה לא תקין, שאני מניח צורך לבחון

התמודדות עם מציאות

רקורסיה פארנואידית, עשיתי וי ברשימה

הידיים מתבוננות בי ורוקדות לצלילי

הצבע של ריח האהבה

איזה כיף יפה נעים, חייכתי בחזרה

ומייד יצאתי למסע מיסטי, עמוק רחוק

לתוך נבכי הנשמה

מחשבות רצות, במקביל ולכל הכיוונים

קשרים סמנטים מייצרים אסוציאציות לכל המימדים

מודעות שמתרחבת, ופתאום לא מוכוונת מטרה

האק סינפטי זמני לסטטוס הפסיכואבולוציוני

של התודעה החברתית הרגילה

מביט בסוכרזית שליד התה

ופתאום מבין

שהיא רק מים שמח על יכולת חיבור

לרצפטורים מזוייפים

אורגניזמים מחבבים גלוקוז, כי הוא נחמד לATP

וכימאים שמנים בני אנוש הרי רקחו כאן סוג של האק תודעתי!

הנה מימים מתחרים, על אפיניות גבוהה

הנה קומפלקסים-ממטים מנסים

למצוא קו-אבולוציה יעילה

מצאתי אפיק התרבות!  -חושבת לה המחשבה

אצמיד עצמי חזק לאמונה/דעה/זהות

עד שאבוא לידי הבעה

רגע, רגע..  הסלף-פלקס מתעורר

מביט בעצמו קיים

ומייד מתיז ממנו הזהויות, המחשבות

שרק ניצלוהו בשביל עצמם

ולפתע שקט-זן, ועדיין..

רועש באותה מידה

וכל המחשבות נדמו, ועדיין..

שמתי לב לכך,

והרי גם זו מחשבה

. . .

סוליפסיזם בסימולציה, הוא הנוספיר שגרעינו האטמן

אחד מחוקי היסוד הקוסמיים, גדילת הכאוס בציר הזמן,

מייצר בהכרח לחץ

להעצמת המורכבות של החיים עצמם

האם זו רמיזה לקיום ארכיטקטורה טלאולוגית

של בורא-מסמלץ, שתהה על מקור קיומו

או שזה רק עוד ואריאציה על טיעון אנתרופי?

הבחור שלידי מספר על פוביות שהוא הומו.

מחשבה על טרנסדנטיות לציר הזמן

של מחשבות

מזכיר לי את מימוש החומרה הנוירוביולוגית

אז זה בטח לא יכול להיות

מחפש סיבתיות, לרצף הארועים

ואכן נוכח לראות

זכרון-רטרואקטיבי, שנוצר

רק כי חיפשתי פתרון לבעיות

וכעת

הזמן עומד מלכת בהווה שתמיד נצחי

יקומים קוונטים מתפצלים מכל בחירה

של הרצון, שמגדיר אותי

וכך לראשונה נגעתי

עם תודעתי

בי, בנשמתי.

נראה שהרבה אנשים נורא מעריצים אותי.

או נורא שונאים אותי.

או נורא אוהבים אותי.

או נורא מסוקרנים ממני.

יש להם איזשהו רגש נורא חזק לנוכחות שלי.  אין הרבה אפור, אני מזעזע אנשים מהריבוע שלהם כהרגל אגבי.

הבחורה שכתבה עלי בנענע די זעזעזה אותי ברושם הנורא חיובי, ונורא שלילי שהצליחה לקבל. העריצה ופחדה ממני.

היא לא מבינה איזה בדידות ואחראיות מגיעות עם זה.

אולי הבוטות שלי בביטוי האמת, הזכּות הנדירה בה אני רואה אותה מעוררות כבוד. לעיתים אותה בוטות יכולה גם לפגוע בֱּנים שהוסתר כל כך טוב, שאף אחד לא ראה במשך שנים, גם לא בעליו.

אולי אני מביא אנשים לנקודת שבר זהות מהר מדי.

אולי כי אני מנסה לבחון את גבולותיהם.

אולי כי אני משועמם מהתנהלות שיחה סטנדרטית על מזג אוויר, מבחנים, חדשות. סתם לדבר כדי להרגיש שיש תקשורת. לשמוע את עצמך מלהג ומפטפט בחזרה. לשרת איזשהו אי בטחון שאני לא ממש מכיר.

הפה נפתח ונסגר, אבל אני בכלל לא שם. כבר שנים.

ןאף אחד לא שם לב.

אני לא רוצה לפגוע באף אחד, אני רק רוצה להכיר אותו. לדבר על הבלים לא מייצר הכרות, למרות שהרוב מאמינים שאם עושים את זה מספיק זמן אז כן.  

אולי כי אין לרוב האנשים שום דבר נוסף להציע.

אולי אני באמת מאוכזב מהעולם. מבני אדם.  (הבלונדה אמרה לי לא פעם, בלי להבין שהיא אחת הסיבות המרכזיות)

אני משועמם מסתמיות.

אולי אני צריך ללמוד לקבל את כורח הקיום שלי, בין אנשים כמותם.

אנשים לא מחפשים אמת, ולא מחפשים צדק, הם מחפשים להרגיש טוב עם עצמם.

גם כשזה כולל לינץ' נוראי למי שנראה להם כמשת"פ.

כי מישהו צריך למות, וכי יש יצר נקמה באוויר.

זה מספק את היצר, ולעזעזל עם האמת. כולם מרגישים טוב יותר. (חוץ מהגופה החרוכה והמבותרת).

שנאה היא רגש מלכד. 

שייכות לקבוצה נותנת בטחון.

בטחון זה כיף.

אני יודע!

בוא נחפור מנהרה למחסום קרני, נעשה פיצוץ ונייצר אבטלה ל30 אלף תושבים עד החורף!  

הגיוני? לא.

 מלכד ומלא שנאה? כן

מה...אבל גם פצענו 2 חיילים, ותראו איזה כיף זה ..מפאלח בור מסכן פתאום יש לי מדים, נשק, אני חשוב, מראיינים אותי, יש לי סיבה לחיות.

השנאה.

הדחקה. הכחשה. אנשים מחשלים לעצמם אופי שלם רק בשביל לברוח מהאמת. מגדירים את עצמם דרך מה שהם לא רוצים להאמין שהם כן.

בנסיון שלי לעזור לבלונדה היא הסכימה שהיא תופסת את המציאות בצורה שלילית ושגוייה.

מניחה רוע, קנאה, עלבון וכעס איפה שאין נתונים אחרים כברירת מחדל. היסטריה וחרדה חברתית שכנראה נובעות מטראומת ילדות וחוסר אהבה הורית.

3 חודשים אחרי הפרידה הבנתי בשיחה איתה שלו היינו ממשיכים היא היה נצרכת לעבור משבר זהות שהיא לא רוצה לחוות, אותו שבר ממנו יווצר פרח חדש, שנקרא ...רוב הבחורות..  זהו משבר שמעולם לא הצליחה להשלים.

לעומת זאת, היא כן הספיקה להדחיק, להכחיש למסך ולבנות סיפורים חלופיים.

כולנו מספרים סיפורים, זה כורח אנושי, אבל הם כמעט אף פעם לא הסיבה הראשונית, הם תרוץ רטרואקטיבי של האישיות.

אלוהים הוא התקווה והמנחם הואניברסאלי. אבל הוא שקר.

אנשים לוקחים את הפנטזיות השקריות שלהם מאוד רחוק.

אתה לא יכול לפטר אותי..!

אני מתפטר!

צועקים לבוס שהם מתפטרים, ברגע שמקבלים מכתב פיטורין ולחבר שהן עוזבות אותו ברגע שהוא סיפר להן שהוא עוזב אותן.

בחורה יכולה לבגוד בחבר הטייס המוצלח הרגיש המתחשב האוהב שלה עם גבר נשוי וגם עם אשתו בו זמנית ועדיין להחזיק באמונה שהיא בסך הכל בן אדם די טוב, מתחשב ומוסרי. 

למה? כי הוא כזה חרא מניאק. 

למה?? כי לא החזיר לה את המכנס (שהוא קנה לה) שהיא שכחה אצלו, למרות שכבר עבר חודש מאז שהיא לא ביקשה אותו.  או משו.

אחח....גברים חארות.

אם אומרים שקר מספיק זמן הוא נהייה נכון.

אנשים כל כך נורא אוטומתיים, וככל שאני מבין את אלגוריתמי הפעולה יותר, כך קל לי יותר להתנות בהם תגובות.

זה הבסיס לאיזשהו גועל-פילוסופי ולריחוק שאני מרגיש כלפי הרבה אנשים. אם אני יכול לשתול בהם רצון ב3 דקות שיחה אז אין להם בחירה.

הם לא חושבים על כלום, אין להם דעה על כלום. הם עושים מה אומרים להם.  אלו רוב האנשים, גם האינטליגנטים, גם בטכניון.

מצטטים דעות פולטיות מהטור של אמש, מספרים לי בהארה תובנות שסיפרתי להם לפני שבוע.

אני מכיר כל כך הרבה טכניקות לתכנות נוירולנגוויסטי שאני מוצא את עצמי כל הזמן תוהה אם אני רוצה להכיר את הבן אדם, או לעצב לו את רצף התודעה לכיוון שיחה שישעשע או יתן לי משהו.

כי ברגע שמכירים את הבן אדם - הוא בד"כ מאוד דומה לממוצע הכלל אנושי של כל מי שהכרת קודם.

הוא לא יודע, לא רוצה לדעת ולא חשב אף מחשבה יצירתית בחייו.

אם אני מעצב - אני מוצא שאני מדבר עם עצמי. למרות שהוא חושב שהיה נורא מעניין.

פילוסופיה היא ה"תחביב" הנדיר ביותר בפלנטה.

אני יכול להיות נורא מקסים, כריזמתי, חמוד, משעשע וכובש.

אבל אין לי כח.

ככל שאנשים מגיבים לזה טוב יותר, כך אני נגעל מעצמי יותר.

ואז אין לי כח.

כשהיא שוב שואלת בחשש על סף הדלת: "עכשיו בכנות מה אתה חושב על השמלה שלי?"

היא פשוט רוצה שאת המחמאה הסטנדרטית הצפוייה תעצים ע"י סופרלטיב:

 "בכנות, אני באמת חושב ש...היא מקסימה עלייך".

ואז היא מרגישה יותר טוב עם עצמה, וזו בעצם המטרה...היא אף לא פעם התכוונה למילה הזו. אף פעם, בכל החיים שלה.

אין לי בעייה לפרגן, גם כשזה לא מאוד נכון.

אני אוהב לעשות לאנשים טוב. במיוחד לנשים. אשה מחייכת עושה לי טוב בלב.     (נשים דכאוניות זה נוראי)

אני פשוט לא מסוגל להקשר אנשים ללא ערך מוסף.

סקס ומחמאות הן מכנה משותף כלל אנושי להרגשה טובה, אז במה היא שונה מכל אחת אחרת, אם זה מקור ההנאה וההגדרה המרכזי שלה?

אולי אני צריך להיות פחות צודק ויותר חכם.

מי יותר מאושר?

הפילוסוף הצודק בדד במערה שלו בפאתי מכה (שבשקט בלילה מאונן), או הפוליטיקאי החכם שמכיר את האמת האישית של כולם, ומנשק תינוקות באוויר כרפלקס מותנה להבזקי ממצלמות (שבשקט בלילה מיבב)?

אני יכול להיות שניהם.

אני מסרב להיות באמצע. זה נראה לי כמו שקר.   (אולי קשה לי להתנתק מלהיות צודק..)

אני חייב לסמם את עצמי באפתיות בכדי להיות באמצע.

לזרום בקונבנציות של החיים, לעשות כמצופה, להתנהג כמצופה, לנהל שיחות מעגליות בנות שעות על שום דבר. אנשים נהנים מזה, לשחזר את העבר שלהם בהווה שוב ושוב. לפתור תשבצים פתורים, ולקרוא ספרים שקראו, הם קוראים לזה ה"חיים".

אם אלו החיים, אז החיים משעממים אותי.

Maybe I am too smart for my own damn Good

הטכניון, והבדידות עושים לי המון רע. צריך לעוף מכאן, ומהר. לתיאלנד או משהו.

אני בדירה רק שבועיים וכבר הכל חוזר אלי.

אולי אני צריך להשקיע את המרץ השכלי שלי בלימודים ולא בפילוסופיה.

כן, זה מה שאלך לעשות.

אני מתנזר מהבלוג הזה חודש.

[אפרסם רק דברים שכבר חתמתי ממזמן. הזדמנות טובה לניקיון]

:-)  !!

מי אני?   

       אין אני.

כבר ראיתי ושמעתי
ודיינתי ופלפלתי
וקראתי והגיתי ,
בכל אשר ניתן

אדם קטן ומגלומן
שברא עצמו בצלם,
השטן המקורנן

ושללתי וביטלתי
והגדרתי חלופות ,
ושמחתי בחלקי על זיכוך חיים שכלי

וחסר קונפורמות ,

או תמיהות קיומיות

מוצק איתן בנאורותי
כיביתי את פנס החיפושים
עד שבא לו אור חיצוני והביא עימו מימדים
מפחידים וחדשים

ערב כיפור אביבי אתאיסטי ונחמד
בא לו מלאך ה' לקחת נשמתי
והקטין אף יותר את שהתברר

להיות גמד

וכך בוטל החושך

שהסתיר את שפעם לא ידעתי לשאול
ובמקומו התגלתה במלוא כעירותה
המפלצת הכאוטית של נוירוני השאול

ישבתי ועישנתי
וזוכחה לה מחשבה
העמקתי וחקרתי ,
והנה אסון אקזיסטנציאליסטי עלי בא

כשהתנתקה התודעה מחברייה התאים
גילתה לחרדתה שהמפעל עובד נהדר גם בלי
מנהלים ומתאמים

הנה גוף ,נפש ורוח אלוקים חיים
פועלות מדברות וצוחקות
כסך כל החלקים המתואמים

מודעות מנותקת מהמתרחש ,כאותם יוגים נאורים
נכנסת לפעולה ומתערבת

רק שממש צריך לצור קשרים סינפטיים חדשים

והנה לו גוף רֵיק
אוכל ,מזיין ,צוחק נוהג
ואף עושה שיעורים,
משתמש וממנף את כל הקיים והנצבר בו ורוחש לבד

באוטמצייה של החיים

רק הגרעין הטהור של עצמך - יושב מביט ומפוחד
איך הפך להיות כה בודד ומנותק מהמתרחש
לא קשור פתאום לאף אחד

אנו לא באמת פה

לא באמת חושבים

תחושת הזמן הסוביקטיבית היא הבסיס

למיסתורין שאנו קוראים

חיים

הקסם המטפיזי של הנשמה

כמו רוח בלי אוויר

באה ויוצאת מקיום עצמי

ומי שמצליח להבין את זה

יחוויר

באמצעים כימיים אסורים ,

במערומייה התגלתה לה הנשמה ,
אותם 2 נוירונים רוטטים
שיודעים רק לאכול ולפחד ממוות
ולשאול את השכל 'למה' ו'כמה'.

השכל אינו אתה, וכל שנלמד אינו שלך

סך זכרונותייך הדועכים באפילה

גם הם אינם מגדירים - אותך.

קטן ,אמיתי והכי אתה שיש ,
טמון בחושך קיומי מוחלט
תחושה של שום דבר
לא רוגש ,לא מתרחש

אתה עצמך -לבד.

בצד. גמד.

דיסאינטגרציה של קוגניציה, זו ההרגשה.

שמי מרגיש? האם הוא קיים..?

זו באמת שאלה קשה

באג פסיכיאטרי במח שאסורה עליו גישה

כמו החלומות בהכרה שמעירים אותך
לשיתוק טוטאלי של תחושה

אם לוקחים פחות לריאות ,אפשר לרחף לעננים
ולחייך במלוא שיניים - אין שכל אין דאגות.
כך הם לפחות אומרים.

לכן לא אפרט, הכותרת של הבלוג שוב מצדיקה עצמה.