כאילו אין לי צרות בראש.
איזה לופים?
אז אני שוכח מהצרות.
עובר על הטריילרים של אפל. מוצא עצמי נמשך לסרטי מד"ב.
רק מדע בדיוני? טוב, אז לפחות דברים מוזרים.
סקרנות מממ...
אז למה אנו סקרנים?
אולי כי מחר סקרן לומד יותר על העולם.
ידע על העולם נותן יתרון השרדותי.
אבל אנו לא סקרנים לכל דבר.
סקרנות שלא מייצרת איום קיומי, יכולה להביא לידע שיגדיל את היכולת האקינג של החיים.
מממ...מעניין איך זה להשרף בחיים...
-לא!, זה לא מעניין.
אה-ה! הנה זה.
סקרנות היא מים שורד. כל מיינד שיחפש תבניות גירוי חושי השונות מהנורמה, ואינן מסכנות את קיומו, ישפר את היכולות ניכוס משאבים שלו מהפלקס עליו הוא מתקיים, ויפיץ את המים. המח הסקרן עושה יותר ילדים.
הקיבוצניקית הייתה פה. ג'וינט חמוד מכניס אותי ללופים קטנים. למעגלי מטא.
לופ? ליפ. פיץ. ציץ.
אה-ה! שורשים של 3 אותיות..
עברית כזו שפה שבטית עתיקה.יש סה"כ 24 אותיות. 24 בחזקת שתיים זה 576. איכשהו הרגשתי את המספר הזה מהזכרון הפסיכומטרי עוד לפני שחישבתי אותו. איזו מיומנות מיותרת.
500 שמות עצם זה מספיק כדי לסבסד שפה של פרימטים מפותחים. לחתולים יש כ30 סוגי "מיאו" שונים.
אבל אנחנו קופים קרחים, יותר חכמים. או לפחות נהיינו. זה לא מספיק עשיר כדי לצור התקדמות לכתב. חברה אנושית קוראת צריכה משהו בין 576 ל13,824 פעלים ושמות עצם. 24 בחזקת שלוש.
צריך לפחות 3 אותיות. סיני בוגר תיכון יודע 3000 סימניות, זה מספיק כדי לקרוא עיתון. סיני אקדמי יודע 6000. מספיק כדי להרשים בחורות, וסינים אחרים עם עיתון. בלשן סיני שמתעסק בשפה כל היום יודע 8-10 אלף מילים. זה למה יש 3 אותיות בשורש. רגע, אני מחשב לוג . בשביל להיות סיני חכם, לעברים העתיקים היו מספיקות 2.89 אותיות. כמעט הקבוע של אוילר. אצלו זה היה יוצא 5,646 מילים.
לופים.
מרווה, מה אתה עושה?
-חוקר את המטא של השפה, משעמם לי?
-לא. אני חוקר משהו חדש. מממש סקרנות בלית גירוי חושי מעניין או מאתגר דיו. ככה זה שאין טלוויזיה.
סקרנות זה טוב. האגו שלי מסופק.
-רגע, רגע. המטא-מודעות גורמת לי להרגיש לא טוב עם זה. למה...?
אה-ה! אתה עושה כאן האק למים!
אתה שואב הנאה מסיפוק שלא דרך האפיקים שהוא מוצא בהם רצפטורים לריבוי! תפסיק לאונן מנטלית.
תפסיק לאונן בכלל.
שישי אחה"צ עכשיו, איזה אחת רוצה לשכב איתי הערב. כבר 3 שבועות היא מטרידה אותי.
אין לי כח אלייה. 3-4 שעות מהחיים שלי בשביל סקס? היא מפטפטת אותי לשעמום.
איזה יופי שחורף. מין פחות מעניין אותי.
אוננות זה רע.
-רע? למה?
כי זה נתפס כרע, כי אנו שיפוטיים. כי החברה האנושית בנתה את השיפוט הזה לתוך עצמה, ביהדות בנצרות.. אוננות זה חטא.
החברה לא אוהבת אנשים מאושרים סתם כך, היא רוצה לאשרר אושר רק כשהוא בא ממקום של ניכוס יכולות להשפעה חברתית, רק זה שורד. אנשים עשירים הם מאושרים. (כמעט אותו שורש), לא אנשים בנירוואנה. מודל ההצלחה המיינסטרימי.
אסור לאונן. לא לעשות קצרים לשבב האושר. ה.י..זה אותו שורש אטימולוגי!
כלומר החברה הסתנכרנה למים הזה של קבלת מודלי הצלחה אצל אנשים, רק כשהם בעלי יכולת השפעה חברתית גדולה, עוד משחר פרהיסטוריה.
חרא. אנו כאלו רובוטים, אוטמתיים מפגרים.
לא מסוגלים לחשוב שום דבר שלא כבר נאמר לנו.
אם אנו מחברים מחשבות בצורה יחודית, ומקורית. גם החיבור הזה זורם אך ורק ע"י גבי התשתית שלנו לחשיבה שבלונית. מרגישים גאים בחיבור החדש. כי יש לנו אגו. יש לנו אגו, כדי למנף מצבים חברתיים, כדי לנכס משאבים. כדי להרוג ממוטות.
יש לנו אגו כדי לזיין. אנו קיימים ככלי תומך לזיון.
איזה קופים. אפילו מידע על המציאות אנחנו לא יוכלים לקבל בצורה ישירה. צריכים שיגידו לנו אותו פנים אל פנים. מקשיבים לידע חדש רק כשהוא נאמר ממישהו שניתן למנף ממנו אמון. מידע מקוף אחר, מידע מבן אותו מין הוא יותר חשוב ממידע שהגיע ממקום אחר. צריכים משהו עם עיניים ופה, שידבר אלינו בקול. באודיו, מהטלוויזיה. הרצאות וידאו. זה הרי מדיה יותר פופולארית מעיתון.
אנשים הולכים לאוניברסיטה כי הם צריכים לראות קוף סמכותי, ולשמוע אותו עושה גלים אקוסטים של מידע.
איזה מיותר.
רצפטורים פרימיטבים.
קופים טיפשים.
אפילו כשאנו קוראים, הרבה אנשים שומעים קול פנימי בראש שלהם שעושה האנשה למידע.
נראה לי שנפטרתי מזה סופית אחרי תיכון. שלא לדבר בכלל שרוב המין האנושי רק קורא רומנים, נובלים, סיפורת.
דרמות של קופים אחרים שאינם חברים שלך. אנשים כל הזמן מחפשים קלט חושי שיתן להם כלים להעריך את הגרף החברתי. מי פלה ממי כינים, ומה אמא שלו אומרת על זה.
למי יש אילו משאבים,, באיזה הקשר, ולמי יש גישה אליהם. כסף, מין, בטחון מתוך האצלה חברתית ואמון ביכולת האצלה עתידית.
סקס והעיר הגדולה, קופות פוריות באמצע הקן נמלים, מושכות אחריהן אדוות של תשומת לב.
בדיוק כמו הבלוג, תגובות לפוסטים מגיעות כמעט אך ורק כשאני כותב על סקס או נגזרות חברתיות שלו.
שום דבר שפונה למכנה המשותף הנמוך ביותר של הקוראים לא יכול להיות איכותי. ומכאן, לא מעניין.
חושבים שירדנו מהעצים, אבל לא חושבים מחשבות שאינן על העץ.
תקועים בלופים מנטליים של קופים קרחים.
גם אני.
אני צריך לכתוב פוסט כדי לסדר מחשבות, כדי לקבל זיכוך. יושב ערום מול המחשב ומפנטז קוף מדומיין אליו אני מדבר בתוך הראש שלי.
לצמצם אסוציאציות בשיחה דרך צוואר הבקבוק של הכתיבה. לדעת שיקראו את הפוטסט כדי לזקק קוהרנטיות כלשהי. נואם לעצמי במקלחת. שומע את ההד 100 מילישניות אחרי, ומתחבר לרצפטור של "שמעתי את זה מקוף אחר".
בדיוק כמו שאנחנו יכולים לדגדג את עצמנו עם זרוע רובוטית שמייצרת השהייה של 200 מילי שניות בין התנועה שלנו לתנועה שלה.
-"מרווה, תקשיב לי טוב! כשאתה מדבר לעצמך בקול רם, המידע יותר נטמע לך בתודעה. אתה מבין?"
-כן, תודה לך מר דימוי רצפטור לקוף סמכותי. תודה שהסברת לי את זה, אחרת לא הייתי מסוגל מבין.
אנו יצורים כאלו מוגבלים.
אנחנו לא יכולים לחשוב שום מחשבה שלא נובעת או זורמת על הרצפטורים הפסיכואבולוציונים התת-הכרתיים שלנו.
שכל מטרתם היא למקסם שרידות. לברוח מפחד, ולנכס משאבים למה שדומה לך. לעצמך, למשפחה, לשבט, לפסל של האל שלך. להגן בויכוח על האיכות של רכבי טויוטה כי יש לך אחת. ואותה בכלל קיבלת מהליסינג...למה מה אתה כבר מבין במכוניות?? אוטומתיים מונחי אגו מפגרים.
מה גם שכל סוג אחר של מחשבות אחרות לא באמת יקבלו הד אצל הזולת, הם לא ישרדו בגרף החברתי האנושי.
הרי אנשים רוצים לדבר על כוסיות, כסף, את מי לשנוא, מי שכב עם מי. הכל נגזרות של. צהובונים.
לאדם שחושב כל הזמן, אין שום דבר על מה לחשוב, מלבד מחשבות.
מטא-מטא-מטא
מטא(?)..מטא(!)..מטא-מטא....
לדבר לעצמי דרך ממשק.
אני בעודף ספונטניות .יותר מדי מחשבות.
התקף ADD. די לחשוב. אני לא חושב. מדיטציה.
מדליק קטורת.
אני ב-זן.
להפסיק את הפוסט המטופש הזה.
ברהמן, הנה אני מגיע..!
צריך לצאת מהמח שלי.
Aum....
Aom....
Eom...
אאו-מממםם....
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
