אני זוכר איך לקראת גיל 14.5 נמלאתי בבוז וגועל עצמי בפעם הראשונה ,וכנראה היחידה בחיי. אף פעם לא היית סוציופאט של ממש ,אבל עד לגיל הזה תמיד הייתי די מבודד חברתית. פשוט לא מצאתי עניין בבני גילי.
הבנים שיחקו בחוץ במי יותר מגניב ,מי זורק ת'כדור יותר חזק ,והבנות במי יותר קרובה למי שיותר מגניב.
זה לא שלא רציתי להיות מאגניב ,לפעמים הייתי צוהל עם הכדור כמו כולם ,פשוט זו הייתה שאיפה שתועדפה נמוך יותר. שאיפה של אנשים אחרים.
העולם היה גדול מדי ,מעניין מדי ,רחב מדי ,לא היה זמן לכל ההבלים האלו. הם היו לגמרי לא רלוונטים. היה לי מקור כח חלופי.
הבנות תמיד התבגרו מינית מהר מהבנים, יצרו מסיבות כיתה, תככים, חברויות, הפרדויות, מריבות, תרוצים למגע ,שליחת פתקים, נשקוקים ויציאות המוניות .
הבנים בעיקר היו עסוקים בלדרג את מדד המאגניבות של יתר הילדים לפי שייכות למנהיג זה או אחר. היינו בני 10-13. ואני לא. אני הייתי בעולמות אחרים ,חושב על הפלנטות ,רפואה, מנועים, על אבולוצייה. מתעסק שעות באיזה עלה של איזה פרח ,בוהה מוקסם בדבורה מאביקה אותו ,ומאחר הבייתה בשעתיים.
לא היו לי נושאי שיחה עם רובם. בכיתה ד' עברתי את המבחן למחוננים בציון הכי גבוה בצפון המדינה. היתי סרברלי נורא.
הייתי קטן מאוד ,והעולם היה כל כך גדול.
ובנות ? לבנות לפעמים היו כפות ידיים יפות,היה נחמד להחזיק אותן לכמה שניות ,לחלק מהן היו פנים חמודות. וזהו.
גם לחתולים היו פנים חמודות.
הדבר היחיד שראיתי כמאתגר וכיפי היה אולי ללכת מכות ,לאו דווקא בגלל האלימות ,אלא כי הייתי ממציא כל מיני תרגילי ג'גיטסו כיפים בעזרתם הייתי מכניע ילדים גבוהים ממני. זו הייתה נישת המאגניבות שלי.
בכיתה ד' קיבלתי פטור משיעורי מתמטיקה מה שנתן לי עוד זמן להתעמק בנמלים שבארגז החול מלקטות איזה כריך שהשארתי להן. מעניין נורא . אף פעם לא הרגשתי לבד ,"לבד" היתה מילה שלמדתי הרבה יותר מאוחר. לא ראיתי את הבידוד החברתי ,כי היה לי נורא מעניין עם עצמי ,נודד לי בראשי בהפסקות הגדולות, משתדל להתרחק מרעש המשחקים.
אמא שלי תמיד שידלה אותי ,ואמרה :"אבל מרווה ,האדם הוא חייה חברתית". אני לא הבנתי למה זה טוב ,למה זה משמש ,הם הרי לא יכלו לעזור לי בכלום. לא שמעתי מהם אף פעם משהו מעניין על נמלים...
ניסיתי להסתודד מעט עם מבוגרים, לפעמים הם היו מקשיבים ולמדתי דברים מעניינים. הייתי סקרן נורא. היה המון מה ללמוד.
בשבוע הראשון של חטיבת הביניים איזה 2 בנות בכיתה התחילו איתי ,אחת מצאה את המספר טלפון שלי וחייגה אלי הבייתה לקבוע פגישה במקלט "ושלא תשכח להביא קונדום" היא צחקחקה מעבר לקו. הייתי נבוך ,הייתי קטן. לבנות לפעמים היו רגליים יפות בקיץ ,וקצת נחרדתי לחשוב שהשום דבר שיש להן בין הרגליים הארוכות האלו אינו נדיר...הוא אצל כולן. מזעזע. איך הן מתהלכות ככה?
ניסיתי להשמר מחוץ למכות, שלא יגנבו לי את האופניים, שלא יתחיל איתי איזה ערס מכיתה י'. פעם הייתי הכי גדול ביסודי, והיה לי רק שישית מהבייצפר להמנע ממנו, פתאום הייתי הכי קטן. שברירי ,חלוש. נמוך יותר. הכל היה במעין אווירת פחד קליל של חנאן מפוחד שהוסף לאפתייה הכללית.
היו לי חברים ,שיחקנו כדורסל, אבל שוב הייתה איזשהי הנהגה של בחור אחד שהשליט טרור ,שקבע מי הכי מקובל לבוא אליו אחה"צ ,שיצא עם כל הבנות, שהיה הכי חתיך ,הכי גבוה, הכי מאגניב. ילדים הם העם הכי אכזר שיש.
לקראת סוף כיתה ט' שמתי לב שלבנות יש גם לפעמים שדיים יפים ,עגולים ,זקורים. הכוסיות היו מגיעות עם מחשופים ותוקעות אותן בחוטמים המתלהבים של בני השכבה ,מתלהבות מהמעמד החברתי החדש שלהן ומהציות האוטומתי שנילווה לו.
בנות תמיד היו נחמדות אלי ,שידכו לי חברות של חברות, היינו יוצאים להסתובב בעיר ללא לחץ ,ללא תחרותיות, היתה למילה שלי משקל לפתע.
אח"כ הבנתי שהן פשוט רצו ממני משהו, כנראה את אותו הדבר שלא רציתי מהן.
אט אט התחלתי להחזיר יותר ויותר טלפונים ,לממש הזדמנויות ,והן התחילו להוות אספקט גדל והולך של העולם שלי. ופתאום כך לפתע ,שמתי לב שאחוז אדיר מהזמן שלי הולך על שיחות ,פגישות ,הסתודדויות חברתיות, ICQ לתוך הלילה ,נגיעות ,יציאות... העולם שלי גדל ונהייה צפוף בהמון אנשים ,היה בו פחות מקום לדברים מעניינים באמת.
חייכתי הרבה יותר ואמא שלי הייתה מאושרת. נסעתי למשלחת לארה"ב ,היו מלא בנות ,מלא טיולים ,מלא כיף. אבל עמוק בפנים תחושת גועל עצמי קלה ליוותה אותי. זו הייתה חווית חיים חדשה.
למה אני מובל ע"י המיניות שלי? למה אני כל הזמן חושב על בחורות? על מי בקשר עם מי ולמה? מי אמר איך וכמה? כל ההסתודדות החברתית הכמעט פוליטית הזו מנעה ממני את רוממות הנפש שליוותה אותי פעם ,הכל היה כל כך ארצי. לא נותר לי זמן לשום דבר אחר..
לקראת התיכון כבר הייתה מאגניב בעצמי ,היו לי מלא חברים והייתי בין הכי מקובלים. הייתה לי חברה בי"א כשרק נכנסתי לחטיבה העליונה ,הייתי תלמיד מצטיין, במגמה הכי מורחבת, מוכיח את המורים בפומבי על טעותיהן הרבות, קופץ חגורות בג'יגטסו, וההוא שקובע לאן יוצאים ולאן הולכים תמיד, בכל מצב. כולם אהבו אותי.
הפכתי להיות גרסא מבוגרת של אותו הזכר אלפא שבמשך שנים כה רבות התעלמתי ונמנעתי מחיכוך עימו.
פעם, חשבתי לתומי. פעם היו לי המון תחומי עניין, המון שאיפות אדירות לשינוי העולם, רעיונות בעננים על הפרהיסטורייה ועתיד האנושות, הפיזיקה ששלטה לנו במחשבה, סודות הקיום של הכל... ועכשיו? אני כל כך מוטרד ממיניות, משינויי הגוף, משדיים, משפתיים, מנשיקות, מבחורות, מלאן יוצאים ועם מי הולכים. זה מילא לי את העולם ....והייתי מאושר.
זה עשה לי כל כך שמח ,אך עם זאת כל כך הגביל. בשיא הנרקיסיזם והאהבה לה זכיתי מכל הצלחותי מכל עבר שכנה לה שנאה עצמית עמומה, מעין תחשוה קלה של בחילה, שאינני בוחל בעולם הזה לפתע. איפה הילד שפעם הייתי? איפה כל מה שהוא חשב ורצה? איפה כל מה שהוא יכל להיות?
ללא מסגרת אני יושב לי בבית ,בנוחות. בסטטוס קוו. ישן יותר מדי ,מאונן יותר מדי. מובל ע"י היצר שלי, מוכנע על ידו.
"אחד העקרונות החשובים של האושר על האדמה הזאת הוא הבוז לשאפתנות" -אדגר אלן פו.
ללא יצר אין הסחפות ,וכמו גז אציל אני מתרומם אט אט לאוויר הפסגות הטהור של עולמות אחרים ,יפים יותר. זה מוחק כל מחשבה על כל נושא אחר ,מעפיל על כל רצון אחר ומסתתר מאחורי כל תשוקה. שנים אח"כ למדתי להתאזן מחדש ,לשלב בין שאיפות ובין אלכוהול וכוסיות. למדתי שלמרות כל הכיף ,החיכוך שלי באנשים הוא טוב למטרותיו. ,ותו לא.
עוד יותר שנים אח"כ ,למדתי לקבע אנשים בתחילת הכרות ,לראות מה הם יודעים ,מה הם מסוגלים ,איך הם יכולים לעזור ולשרת ולשמח אותי. זה יצר תקרות וקירות זכוכית לכולם. אם אני לא יכול לספר להם את הכל על הכל ,כי הם לא יבינו ,כי הם לא רוצים לדעת ,כי זה לא מעניין אותם ,כי הם חלק מאותה המציאות שמתדפקת לי על האוזניים ,ומכאיבה לי בעיניים -אז לא צריך. אין זה מתפקידי לשחרר אותם מכבליהם.
אנשים נאורים לא כותבים ספרים על הארה ,כי חלק מהנאורות זה לא לראות סיבה לעשות זאת. במשך שנות הצבא חיפשתי ויכוחים טובים ברכבת ,הייתי מתיישב ליד זרים ,מוצא את הדבר הכי יקר להם ושולל אותו. אם אני יכול לשתול דעות פוליטיות מנוגדות אצל פעילים אידיאולוגיים בני 28 בשעתיים של רכבת ,אז מה שווה הדעה שלו על כל דבר פחות ערך בעיניו ?
הקלות הבלתי נסבלת שבה שלטתי באנשים ,בחברות שלמות,בקורסים בצבא,במורים שלי ,במפקדים שלי ,ההצלפה הכריזמתית הזו בכח הרצון של הזולת ייצרה אוטומצייה של מגבלות. אף אחד לא הוליסטי ,מקסימום הוא טוב מאוד בנישה שלו.
ממש כוסית, מתכנת נהדר, כיף לצאת איתו למסיבות, יש לה כתב יפה בהרצאות. אף פעם לא הכל ,אף פעם לא קצת מכל דבר. כל אחד וה60 טון זכוכית משוריינת שמקיפה אותו מכל עבר. אני חושש שמא נכוויתי. הבלונדינית תיארה אותי כ"מאוכזב מהעולם". אולי היא צודקת.
אולי אני לא יכול באמת באמת להתחבר ,לא יכול באמת באמת לאהוב. אולי אני ביקורתי מדי.
פעם "לבד" היה מושג שלא הצלחתי להבין.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
