התבנית:
פעם.
לפני איזה מליון יחידות זמן היו לי שתי ידידות, כוזינות בהחלט. בוא נקרא לראשונה מיכל, ולשנייה גם נקרא מיכל. תמיד היה משהו סקסי בשם הזה.
בכולופן, הן אהבו לבלות, לפלרטט, להשתכר ולעשן. בעיקר לגרום לי להראות טוב. חיבבתי את שתיהן, והיינו נמרחים וכיפים.
חשקתי באחת, והוצקתי קלות מהשנייה שהייתה הדומיננטית.
יום אחד, השנייה עשתה מוב כלפי (בתזמון גרוע במיוחד), וסירבתי בנימוס עדין ומתחמק. שבועיים אח"כ, כמסתבר.. היא איכשהו נהפכה לשונאת הכי גדולה שלי, הפיצה רעל לכל מי שהקשיב, וגם הראשונה נעלמה מחיי.
בדיעבד, הייתי צריך לעשות מה שחבר טוב יעץ לי דאז, הייתי צריך לשכב איתה. ואז הייתי יכול לעשות גם את הראשונה, וגם את השנייה.. אולי אפילו את שתיהן ביחד..
מסקנה: לפעמים זה חשוב לחשוב מהזין. במיוחד כשגם היא חושבת משם.
התמצית
התחלתי את היום בקסם, יופי ואהבה. נזכרתי שהכל אמנות, והרגשתי יעיל ועוצמתי.
סיימתי את היום בבוקר, אחרי חפירות וויכוחים מיותרים שלא רציתי לייצר, שלקחו כמעט 8 שעות. ממש כמו בשבוע שעבר עם אותה בחורה. שתפקידה בחיי, כך נראה הוא להביא אלי כאב ראש וכוונות זדון ללא מודעות.
המקרה:
עוד גרופית, חשבתי לעצמי. [זה קורה לעיתים אם יש לך בלוג ותיק, ואדיר כמו זה. (מי עוד קורא פה, מי??)]
צעירה, בתולית, לא טיילה. חייה אצל ההורים בכפר ממטי, פסואודו-דתי. שנה של צ'אטים מזדמנים בשעות הקטנות, והיא באה לבקר.
התאהבה בי מייד.
הבנתי מייד.
לקח לה 3 חודשים להגיד לי.
בחורה הזוייה. יצירתית אך לא אמנותית, פסיכודאלית אך לא מבחינה, ילדה שעובדת עם ילדים. אה, כן היא גם ממש אלימה . חצי שנה של מכות, וסימנים כחולים. כאילו לא יודעת להביע את עצמה אחרת בשצף רגשי.
הסברים, נימוקים, לא עזרו.
כחצי שנה אח"כ התחילה לקנן בעיר, ודעכה האלימות. פרחה הבחורה, שמלות לבנות וכתרי פרחים, אבל הייתה גרופית ללא חברות. ללא בילויים. אינדיבידואלית מדי. דווקא אהבתי את זה אצלה.
מהר מאוד הנסיכה חזרה למצוא דרכה אלי. לא עזר שאמרתי שהיא לא הטעם שלי. שאני לא נמשך אלייה.
לא עזר שלא התקשרתי אלייה במשך חודשים. גם לא עזר שביקשתי ממנה להפסיק לבוא.
הייתה מגיעה לישון אצלי, לעיתים במיטה אחרת, לעיתים באמצע הלילה, לעיתים שלוש פעמיים בשבוע. לעיתים, בלי להודיע לי כלל, לעיתים הודיעה לי כשהיא בדלת.
כשביקשתי שתתנדף, היא פשוט עקפה את הסמכות שלי לסרב, וקבעה עם ישירות עם השותף שלי לדירה. אפילו השיגה לעצמה מפתח. אפילו אחרי שהחלפנו את המנעול.
בסוף צעקתי עלייה שדי, היא נעלבה וברחה.
לשבועיים.
אז הגיע מסכת המיליים והסמסים החופרים בכמה זה לא בסדר שאני לא יותר איתה.
אח"כ הגיע הרציונאליזצייה, שאני כנראה רע באופן כללי, מתאכזר לארנבים ורב עם אנשים. בטח לא איתה ספציפית.
שבוע אח"כ, הייתה לנו שיחת טלפון.
אוקי. זה כאילו כזה. אמבט מים המחומם לטמפ' הגוף, בו אדם יכול להשכב ולתת לגופו לצוף (מי מלח). התא מבודד מאור ומרעשים חיצוניים, ומאפשר נטרול חושי. הבחור שהמציא אותם בארה"ב, כתב את ה-ספר על תקשורת עם דולפינים, השפה שלהם, וכמה הם חמודים ואדירים.(הוא גם חשב שהם יצורים מכוכב אחר, אבל איכשהו זה לא נכנס לעבודת המחקר פורצת הדרך שלו)
ומה תכלס?
יש המספרים שבדקות הראושונת ישנה תחושה של שלווה עמוקה, מחשבות ותהיות. ושכ20 דקות לתוך החוויה התהיות מתפתחות לחוויה פסיכודאלית מלאה. טבעי לגמרי! ללא סמים.
מגניב. (צריך לפתוח מקדש כזה בתל אביב..)
אז חיפשתי אחד כזה בארץ ואיתגרתי אותה למצוא אחד.
למחרת היא חזרה עם אסיד. אמרתי לה שמגניב.
כמעט לא שמתי לב שבעצם.. נתתי לה נשק, במשחק הגדול.
סוף סוף, יש לה משהו שאני רוצה.
אז היא קבעה להפגש. ולא אמרה מתי או איפה. העיקר שנפגש. סבבה.
ואז קבעה להתקשר...ונעלמה. לא סבבה.
במשך 9 שעות, ו5 נסיונות תקשורת, לא שמעתי שום פרט לוגיסטי. עד שבסוף היה מאוחר מדי, אז הלכתי לישון. למחרת, שוב התקשרתי, אז היא הבטיחה שאוטוטו היא אצלי.
הזזתי תוכניות, והתכווננתי למסע. שוב פעם.
אולי הבינה שחבל לבזבז את המציאה, כי מיידית היא חזרה לתבנית ושוב תקעה לי ברז.
איזה 6 סמסים של עקיצות, הכחשות, האשמות ואלימות רגשית אח"כ, (חלילה כנות לסיטואציה), וביקשתי ממנה, שבאופן כללי, תפסיק להתקשר אלי.
חוק 1 בביצי'יות- מה שאת לא יכולה לקבל באהבה וכנות, סחטי ע"י מניפולציות ואולטימטומים.
חוק 2 בביצי'יות- הכחישי הכל. גם את הדברים בעוד הם מתרחשים, גם דקות ספורות לאחר מעשה. גם אם יש עדים, רק לא בנוכחותם. אם הוא לא עומד לוותר, האשימי אותו בדבר כלשהו, ומהמערבולת הרגשית שתווצר, הסיטי לפשרה, שתשמר את ההכחשה המקורית שלך.
אני למדתי בגיל צעיר, ובכאב רב, שאם אין תקשורת כנה שום בעייה לא תפתר. יש אנשים שצורת הביטוי הבסיסית שלהם אינה כנה, שהתגובה האוטומטית שלהם היא להגן על עצמם. אם תגיד להם את זה, הם כמעט אף פעם לא יענו לעניין. גם אם תשאל משהו פשוט ולגיטימי, בצורה זהה, 8 פעמים(ספרתי). הם יהדפו, יחליפו נושא, לא ישמעו, לא יבינו, יקללו וכד'.. מה שמנציח את התבנית. מנגנון הגנה.
המניפולציה
מערכה I: אקספוזיצייה
שבוע לאחר מכן, היא החליטה להגיע במיוחד לתל אביב. לבושה באקסטרא סקסיות הגיעה ישירות אלי לדירה. לשים את התיק. כדי לצאת לא איתי, אלא עם השותף שלי לדירה (שמבוגר ממנה ב12+ שנים), ל..טיול.
טיילתי איתם, ובעת הנכונה, הצבעתי לתיק שלה ואמרתי "שלפי את שהבאת"...
20 שניות אח"כ היא פיזית התחמקה, כמה דקות אח"כ היא פשוט נעלמה. פוף. התנדפה לחלוטין.
פאסיביות-אגרסיבית היה כעת המשחק המשודרג, כי כעת היא חמושה, בנשק איתו הגיעה.
יודעת שאני רוצה, יודעת שאני "זקוק" לה, יודעת שאתקשר.
ואז תוכל לסנן אותי, ולהגיד לי שאני לא בסדר שאני לא מתנצל בפנייה, שאני לא אוהב אותה, שאני לא באמת רוצה אותה, שאני מתאכזר לארנבונים. שאם רק אספק אותה, היא תספק אותי.
מערכה II: אז רדפתי אחרייה.
שיחה-ניתוק.
שיחה-החלטה-הכחשה-נסיגה-מתקפה-הכחשה-ניתוק. ככה במשך חצי שעה. בעוד היא מתרוצצת ברחבי העיר, 200 מטר ממני, במחבואים. בורחת שלא אראה אותה, עם השותף. צועקת עליו שלא יענה לי לטלפון. הוא כעת נהייה הכלי המרכזי במשחק השחמט הגדול שנקרא מרווה-תרדוף-אחרי.
הנוסחא: היא כועסת, ואני נידי.
מניפיסטציה דומה: הבחורה גונבת לך את המפתחות/סלולארי/ארנק וסוחטת ממך מרדף, בעוד היא כועסת/מסרבת לדבר/רוצה פשרה/תגיד לה שאתה בעצם כן אוהב אותה והכל יפתר.
מערכה III: תראה, לו יש, לך אין
ואז היא שוב חזרה אלי לדירה בלילה. ושוב ברחה, מהר, לפני שאשים לב שהיא שם. באה עם השותף הדלוק, לקחת תתיק ולקחה אותו שוב, ל"טיול". (כזכור, הוא גר שם)
זו סיטואציה מסוכנת. האהבה נהייתה לשנאה, ולו זמנית, שכל צורת הביטוי שלה מטרתה אחת, לפגוע במושא האהבה. במי שהיא תופסת כפוגע בה.
הייתי בתבנית הזו כבר פעם, זה אף פעם לא נגמר טוב.
שייקספיר אמר פעם (בכתב מוטה)
Hell has no fury like a woman scorned
ברגע שבחורה עושה סלטות באוויר כדי לפגוע בבחור שהעז לומר לה 'לא', אני מכיר 3 דרכי התמודדות. (יש עוד?)
אפשר לחתוך אותה מחייך, ולצמצם נזקים.
את זה כבר ניסיתי מספר פעמים, והיא פשוט החליטה לקחת ממני את הכח הזה, לסרב לה. יש דברים שהיא לא שומעת. סוג של חוצפה.
חשבתי להראות לה שנעלבתי. שנפגעתי, שאני מדמם, לראות אם תמחל ותבוא לעזור לי לחבוש את פצעיי.. אבל היא רצתה דם, רצתה ויכוח. רצתה אגו. רצתה לצעוק עלי כמה שאני לא בסדר. לו היית
ה לה יכולת בלימה עצמית, הרי הסיטואציה הכללית לא הייתה נוצרת מלכתחילה.
הדרך השלישית, הקיצונית יותר, היא להציב בפנייה את המסיכה בה היא משתמשת, את המניפולציה שהיא עושה. את השיקוף של עצמה. אנשים בד"כ משתתקים כשמוצבת בפניהם מראה. במיוחד אם הם מריחים שהיא נכונה.
למה קיצוני? כי חשיפת המסיכה דורשת אבולוציה של האישיות בזמן אמת. לא כולם מסוגלים להתמודד עם זה. במיוחד, אם המטרה היא לרצות את התפיסה העצמית.
צלצול. היא לא יכולה לדבר איתי עכשיו, כי היא בטיול, וצריכה להשגיח על הדלוק. שגר איתי, מחוץ לבית. אחרי שהייתה אצלי פעמיים. עדיין בלופ.
לתדהמתי, מסתבר שהיא הייתה צריכה את השיחה הזו כדי לבאר לה את המניפולציה שהיא יצרה. כי איכשהו בעולמה הפנימי כל העניין נראה סביר/הגיוני לחלוטין.
כשהיא לפתע, הצליחה לייצר מודעות, ולהפסיק להתמיד בהכחשה, להתמיד במסיכה, היא איכזבה את ההזדמנות ופשוט דילגה למסיכה הבאה.
בה אמנם הבינה שכל הסיטואצייה מניפולטיבית וביצ'ית בצורה קיצונית, אבל שהיא בכלל לא התכוונה לזה. שכוונתה הייתה טהורה, לבוא לת"א עם המתנה, ולקפוץ אלי לדירה כדי שלא אשים לב. לתאם מראש שיהיה לי, ולברוח ממני. שוב ושוב ושוב. בסך הכל ילדה תמימה.
אני חושב שבאמת לא הייתה לה מודעות עצמית למה שהיא עושה. שזו פעם ראשונה שהיא שמעה את נסתרי ליבה מתומלל במילים. זה רק מראה כמה שנשים ארסיות, לא צריכות את האינטליגנצייה הוורבלית כדי לבצע את מה שלא קיים אפילו בסיפור הפנימי שלהן.
כמו שגבר יחליף נורה שרופה, בלי לתת לכך שנייה מחשבה או תכנון. כך בחורה פגועה תסיט את כל הויברצייה הרגשית שלה לזריעת הרס בכל דבר שנדמה לה כקשור לבחור. בלי לתת לכך שניית מחשבה או תכנון.
מסקנה כללית מס' 578: שייקספיר צדק.
אבל זה כי הוא היה גאון.
או לא היה בכלל.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
