אני משחררת את עצמי

נותנת לעצמי ללכת הכי רחוק שאני יכולה בתוך עצמי

נאבדת בתוך הערפל המחשבתי הזה ולפעמים זה נראה כאילו אני הולכת ואני צריכה להשאיר פירורי לחם כדי שאני אדע את הדרך חזרה הבייתה

כנראה שאני מפיקה איזשהי הנאה שלא הרבה אנשים זוכים לגלות את הנפש שלי ורק אני מגלה כל פעם עוד

חשיפת יתר היא האויב שלי כרגע, ונראה שבזמנים שלנו זו טעות

אני קצת כועסת על עצמי שאני לא נותנת לאנשים לגלות את הכל

תמיד

לדעת

הכל עליי

ומה עובר עליי

ופתיחות יתר

ומיניות יתר

וולגריות יתר

ועוד

ועוד

ועוד

ועדיין חסר עוד קצת אז צריך להזין את זה באופן תמידי כדי שלא ייגמר הרגש

להמשיך לתדלק בסם הממכר הזה, סלברטאיות חינמית בנישה קטנטנה

יש לי קנאה שקטה באנשים שכל חייהם הם יחסי אנוש

הם יודעים להמיס אנשים בשניה

אני לא מחפשת מהירות אני מחפשת דרך ומשום מה כרגע זה נשמע לי מונפץ כמו משוואה פיסיקלית זוטרה

התחלתי להיזכר במילים של פסיכומטרי ובא לי להקיא על עצמי כמה שאני נשמעת טוב

תחילתה של פילוסופית שהולכת לעשות צרות

עדיין חסר..

..עדיין?

ואני? אני לא צריכה הרבה

היום קיבלתי ציחקוק, ואמרתי תודה.

בגלל שאני לא צריכה לייצר את זה

אני אמיתית ואין בי שום צורך להעצים את הרגשות שלי שתמיד כל כך חזקים גם ככה

רגש זה מבפנים

אתה אף פעם לא אוהב מישהו

אתה אוהב את העומק שלך

לאן שאתה יכול להגיע כשהוא איתך.

אז בשביל לקשר בין שני הנושאים (כתבתי שונאים במקום נושאים, פרויד מיותר פה בבלוג אני כבר יכולה לנתח את עצמי, תודה) הלא קשורים בעליל האלו:

אז התמכרתי לקליפורניקיישן, מענין באמת למה.