אתם יודעים? לפעמים אני מרגישה כמו רוח רפאים. שאם אני לא אצעק, או אתפרץ, או אומר משהו חכם במיוחד, טיפשי במיוחד או אישי במיוחד, אנשים לא ישימו לב אליי. אני יכולה לשבת עם אנשים במשך זמן רב בלי שישימו לב אליי, או חס וחלילה ייתנו לי להביע דעה.

תתפלאו, או לא, האישיות שלי היא לא כזאת. אני יכולה לעשות את הדברים האלה בלי קשר, אבל בטח לא כדי שישימו לב שאני שם.

אני רוצה שאנשים ישימו לב אליי גם סתם מעצם היותי נוכחת.

אבל אני רואה שזה קורה מסביבי מעצם טיב (או לא ממש טיב, בעצם) האדם. אנחנו נוטים להתעלם מאנשים שנראים לנו לא נחוצים לסיטואציה ו/או לשיחה. ואז יש את אלה ששמים לב שאתה תקוע בחוץ ומנסים להכניס אותך, או סתם להיות איתך. זה נחמד, אבל לא תמיד האנשים האלה נמצאים. וכשאתה נמצא בחדר אחד עם אנשים אגוצנטרים (אני מכלילה את עצמי בתור אגוצנטרית, אגב. שלא יהיו לכם תהיות לגבי מידת הסנוביות שלי) שלא שמים לב אליך, ואתה מרגיש שאם תקום ותלך, לאף אחד לא יהיה איכפת...

אתם לא יודעים כמה פעמים רציתי לעשות את זה. פשוט לקום וללכת. ולראות אם למישהו יהיה איכפת. או כמה זמן ייקח להם לשים לב. אגב, אני חושבת שאני יודעת מי ישים לב ראשון, לפחות שניים.

אבל אני חסרת חוט שדרה. ואני כנראה לא אעשה זאת לעולם. כי אני מפחדת שאנשים באמת לא ישימו לב לקיומי. אז אני מנסה לעשות חלק מהדברים מהרשימה בהתחלה, בתקווה שאולי יום אחד, חסרוני בשיחה יורגש.

זהו. ועכשיו לדברים קצת יותר שמחים.

ביום ראשון קיבלתי סוף סוף את הרשיון האמיתי (הפלסטיק, לא הנייר). ועכשיו יש לי רשיון אירופאי. אם יום אחד אני ארגיש צורך עז לנסוע שם באוטו. אני סומכת על זה שמי שייסע איתי ינהג.P:

בימים הקרובים אני אמורה לקבל מכתב קבלה/דחייה מהצבא. אתם בטח תוהים למה אני חושבת שגם דחייה זה טוב. ובכן, זה פחות טוב, אבל לפחות אני אדע אם התקבלתי או לא ואפסיק להיות תלויה באוויר (ואתחיל לעשות/ לא לעשות את העבודת קיץ).

טוב. נמאס לי. רודים בי לסדר את החדר. אני לא יכולה להיות 5 דקות במחשב...

לאחרונה היחסים עם אבא שלי זה בצעקות. נו, טוב.

ביי, וחג שמח,

טלי