את מלי אני מכירה מגיל קטן, אינני זוכרת מאיזה גיל, מרוב שאני מכירה אותה כל כך הרבה שנים.

היינו החברות הכי טובות במשך תקופה די ארוכה, שהיוותה בסיס לילדות של שתינו.

מלי היתה גדולה ממני בשנה, גרה בבניין לידי. היינו יחד בגן, בבית הספר, בבית, ובגינה. בכל מקום שרק היה אפשר. היינו משחקות יחד בברביות, בבובות, באבא-אמא, מאפיה (זה דווקא היה משחק די מהנה), בגן השעשועים הענק שליד הבית, כאילו והוא היה הטירה שלנו, היא תמיד היתה האימא-מלכה, ואני תמיד הייתי הנסיכה הקטנה. אפילו שהיא קיבלה את המנהיגות הבכירה, אני תמיד הייתי זו שדאגה לבסוף לסדר את החדר אחרי המשחק, להחליף בגדים לברביות...

היינו הולכות לישון אחת אצל השנייה למרות המרחק הקצר בין הבית שלי לשלה, ונמצאות רוב הזמן בבית של השנייה. הרוב היא היתה אצלי. ההורים שלה עבדו כל היום-אביה כהיסטוריון, ואמה כמורה. האחים הגדולים שלה היו רוב הזמן אצל חברים, והיא- אצלנו.

היינו החברות הכי דבוקות/טובות, עד שבגיל 10 משהו קצת התחיל להישבר.

אני זוכרת איך ישבנו היא ואני על המדרגות מעץ של הפארק-טירה שלנו, (עכשיו החליפו אותו לגן מפלסטיק מכוער), לא היו בו כמעט ילדים, היא שתקה, אמרה לפני זה שצריכה לספר לי משהו ואני באתי.

אני נשענתי על המעקה מעץ של המדרגות, והיא שיחקה עם הידיים שלה, עם ראש למטה, ואז השעינה את שתיהן על עורפה, הסתכלה בשמיים, ואז בעיניים שלי, ואמרה שההורים שלה מתגרשים.

בחוסר טאקט ילדותי ומשווע, אמרתי, "מלי תפסיקי לשקר, מה רצית להגיד לי?"

והיא ענתה, "שההורים שלי מתגרשים, מה, את לא שומעת את הצעקות כל היום?!"

ואני שתקתי, כי התביישתי לומר לה שלא שמעתי.

אני לא זוכרת מה עשינו אח"כ, אולי הלכנו לשחק.

היא היתה אז בכיתה ה', ואני ב-ד'.

שנה אחרי זה ההורים שלה התגרשו לגמרי, ואבא שלה עבר לגור בוילה מפוארת שסנוורה אותה. אמא שלה גם אחרי זה עברה משכונת הילדות שלנו, והקשר עם מלי איכשהו נותק.

היא מצאה לה גם חברות חדשות שתוכל ללכת אליהם, כי אולי קצת הרגישה לא נעים לבוא אלינו כל הזמן, אחרי שהיא בטוחה שכל העולם שומע את הצעקות של ההורים שלה.

באמצע כיתה ה', עברנו דירה לרחוב שקרוב לאיפה שאבא שלה גר, והקשר שלנו קצת חזר להיות כמו שהיה פעם.

כשהיא עלתה לחטיבה הקשר התנתק לגמרי. אני באותה זמן עברתי בית ספר, וגם הכרתי חברה אחרת, וכל אחת פנתה לדרך שונה.

אמא שלה נשארה בקשר טוב עם אמא שלי. מידי פעם היא באה לפה לשפוך את ליבה ואמא מקשיבה ולפעמים גם מייעצת.

לפעמים היא באה בהפתעה, ולכן אנחנו די רגילים בבית כשהיא פה פעם בחודש.

לפני שנתיים היא הגיעה יחד עם מלי בשבת, ישבנו יחד בחדר שלי ואני שאלתי אותה מה היא חושבת על לסביות דתיות, כי זה היה הדבר שהכי עניין אותי באותה תקופה; היא אמרה שזה הדבר הכי מוזר שהיא שמעה אי פעם, ואפילו שהיא סלדה מזה, לא הרגשתי שום דחייה מצידה, וידעתי שגם אם היא תכיר מישהי כזאת, היא לעולם לא תדחה אותה בגלל זה.

לא סיפרתי לה.

נרדמנו כל אחת על מיטה אחרת, והיא במוצ"ש חזרה הביתה ויותר לא חזר שום קשר.

כשאמא שלה היתה מגיעה אלינו בהפתעה, ואני היחידה שהייתי בבית, היא היתה מספרת לי על מלי, על הגיוס הקרוב, ועל החבר החדש, וככה בעצם ידעתי על מלי, אבל מהצד.

היום היא באה, אחי קרא לי ללמטה, וראיתי אותה עומדת יחד עם אמא שלה בסלון.

נשארנו שתינו בנות של אמא, שצריכות מן "פוש" כזה מהאמא שלהן כדי לעשות משהו.

פתאום כל כך הכרתי אותה, מלי לא היתה עולה אף פעם ללמעלה לחדר שלי, היא תחכה עד שאבוא אליה.

כי זאת מלי.

דיברנו המון. מ-6 וחצי היא היתה פה עד 9 בערב. השלמנו פערים.

שתינו נורא אידיאולוגיות, ואוהבת לדבר על נושאים שברומו של עולם. שתינו חסרות ביטחון עצמי, ומשתדלות להסתיר את זה כל אחת בדרכה שלה.  

שתינו יכולות להוציא מעצמנו את המרב אם רק נרצה, היא עצמה היתה בכיתת מב"ר עד שהחליטה לעבור בית ספר, ובסופו של דבר סיימה תיכון עם ממוצא ציונים גבוה כשמתמטיקה, אנגלית ותנ"ך ב-5 יחידות. ממנה למדתי שאין ייאוש. ואם רק נרצה, נצליח.

אחרי זה אמא שלה קראה מלמטה "מ-ל-י צריך ללכת" ואז ירדנו, והיא אמרה שאולי תבוא מחר.

ומלי של היום היא כבר לא מלי של פעם. וגם יופ של היום היא לא יופ של פעם.

משהו השתנה בשנינו. חשיבה שונה ובכל זאת באותו קו מחשבה, כששנינו מבינות אחת את השנייה.

ואני מרגישה שבכל זאת, אחרי שהתבגרנו, יש לנו אותה שפה משותפת, כמו פעם עם הברביות והבובות, והגן שעשועים וקירבה הפיזית.

עכשיו היא הרבה יותר.

(.נורא רציתי לכתוב את השם האמיתי שלה, אבל אני פוחדת שמא תזהה)