אתמול אחותי ניסתה להתחנף אליי. זה קצת עיצבן אותי. היא באה עם חברה שלה כדי שתראה משהו בבית ואז הן פשוט התיישבו בחדר שלי והתחילו לדבר. התעלמתי. כשהיא שאלה אותי אם אני מדבר איתה פשוט אמרתי (ליד החברה)- "לא". שתפסיק להתחנף.

היום היה לנו מפגש של כל הכיתה עם המורה בבית ספר.

אני מתגעגע ללימודים. אולי יותר להיות עם כל הכיתה ככה. והפסקה. ושיעור נחמד. וקישקושים... כבר נמאס קצת החופש.

אבל היה ממש כיף.

כהרגלי איחרתי. המורה אפילו העבירה שיעור (אני מת עליה). ואז היא סיפרה על אחותה שגילו אצלה גידול בראש. זה היה נורא. חוץ מזה, היא החלה לספר לנו על כל הצרות שיש עכשיו.

ומה שהכי נגע לי זה שהיא סיפרה על המצב הכלכלי בארץ שהולך ומתדרדר.

ביום שני התפרסם דו"ח העוני. ואני מאמין שיש הרבה יותר שנקראים במדינה שלנו עניים.

היום, כשמזמינים אותי לצאת אני לא מתבייש לומר שאין כסף. כי אני יודע שלכולם אין כסף. שתמיד יהיה אחד שננקב עליו באוטובוס, או שיוסיף את הכי פחות כסף עם קונים מתנה לחברה, ודברים כאלה. פעם זה לא היה ככה.

הייתי היום גם בהרצאה על הצונאמי. הכניסה היתה רק לנשים (איזה מזל שאני בת)....

ודווקא היה נחמד.

קיבלתי היום הרבה. עליתי.

חזרתי לבית מבולגן (כרגיל), ואחרי השיר שלנו (סוף נחמד אבל מעצבן כזה...)-ניקיתי את המטבח עד איזה 1 וחצי בלילה.

בקיצור אני עייף.

לילה טוב (או שמא בוקר?)

-יופ-

אה.. והדבר הכי חשוב-הפוסט נקרא יריב על שם הדו מיני היחיד שהכרתי מהשכונה הלא מפותחת שלי. ועל שם הניצול בצונאמי. ועל שם היריב החדש שלי, שהחלטתי לעבוד עליו בצורה חזקה-עצלנות (איזה קיטשי זה נשמע נכון?)

גוד נייט!