נורא. ככה אני מצליח לתאר את זה. פשוט נורא. אפילו לכתוב את זה אינני מצליח. ואני כ"כ כואב. בכיתי הרבה.
ביום שישי היא אמרה שבסוף הם לא צריכים עובדים. ידעתי שזה יקרה בסופו של דבר.
היום בבוקר התקשרתי לדין, שהיתה אמורה לעבוד איתי, וגיליתי שהיא בעבודה. כן, אז שבסוף היא אמרה לה שהיא צריכה אותה לעבודה. לי הם אמרו שיודיעו. לי הם לא אמרו דבר.
ואני בכיתי. למה סיפרתי לה? למה?
למה לא יכלתי לסתום את הפה הגדול שלי? למה הייתי חייב לספר לה שאני נמשך לגברים ולנשים?
למה?!
אבל זה כבר לא משנה. סיפרתי. וגיליתי שגם באדם שנראה הכי אמין אסור לבטוח.
איפה "ואהבת לרעך כמוך"?! איפה "עולם חסד יבנה"?!
איפה כל הפסוקים שאת כ"כ מזכירה לנו בשיעורים שלך? איפה הם?!
כמה בכיתי היום. ולא אוכל לסלוח. אינני מוצא תשובה אחרת לסיבה שבגללה הוצאת אותי מהעבודה.
וכמה אהבתי אותך, ואפילו סיפרתי פה שאת המורה שאני הכי אוהב. בטוח שאת שונה מכל החרדים אבל את לא. את פשוט לא.
ולטלפונים את לא עונה. קשה לי לדון אותך לכף זכות. אבל אני לא יכול לסלוח.
לא.
בוא/עיברי לידר
בוא נפזר את מסך הערפל
בוא נעמוד באור ולא בצל
עד מתי נמשיך לברוח אל משחקים של כוח
מותר לך לבכות לפעמים
כשמשהו נשבר בך בפנים
ספר לי קצת על רגעי הפחד
קל הרבה יותר לפחד ביחד
וכשרוחות קרות יסערו בחוץ
אשלח בך אש חמה
יום אחד אולי תפסיק לרוץ
בין הצללים, בנשמה
בוא נפזר את מסך הערפל
בוא נעמוד האור ולא בצל
עד מתי נמשיך לברוח
אל משחקים של כוח
מותר לך לרעוד לפעמים
כשמשהו נפלא קורה בפנים
ספר לי קצת על רגעי האושר
עד שיעלה עלינו הבוקר
כמה טוב שיש לי איפה לפרוק...
-יופ-
בבלוג זה
בכל הבלוגים
