אז כבר חצי שעה אני יושבת מול המחשב, מותשת מעייפות, מחפשת משהו לכתוב.

ויש לי כ"כ הרבה לכתוב, שאין לי מושג מאיפה להתחיל.

חג הסוכות, יחסית לציפיות שלי, עבר ממש טוב. היו הרבה אנשים והרבה חברה, והמון דיבורים-שחשבתי שאני לא אבין והבנתי.

ברביעי, ירד גשם בירושלים, ואני באותו זמן נסעתי עם המשפחה לצפון, שם היה חם (!) ולצערי לא חשתי את הגשם הראשון. כל שנה בד"כ , כשמתחיל הגשם הראשון והחזק, אני יוצאת למרפסת, פורסת ידים לצדדים ומסתובבת. מאושרת. גשם.

שם, בצפון,  עברנו על יד כפרים ערביים נוצרים ומוסלמים, ולי בראש כבר קפץ איזה סיפור נחמד אבל בחול המועד אסור היה לכתוב, עכשיו אני עובדת עליו, בקרוב אולי אעלה אותו.

אולי.

במוצ"ש רבתי עם אחותי הגדולה, וגם איבדתי את הכרטיס ללונה פארק. ובכל זאת, ביום ראשון הקמתי את עצמי בכוח מהמיטה. לבשתי את החולצה שאני הכי אוהבת, פיזרתי את השיער השחור המתולתל, והלכתי לתחנה, השיער (בריח פסיפלורה) עף ברוח לאחור, מרגישה כמו בפרסומת לקרם/צבע לשיער. ב'בימות' קניתי כרטיס חדש ללונה פארק, משם הלכתי לתחנה מרכזית, ומשם לתל אביב.

וללונה פארק. בסביבות ארבע, לא יכלנו לעלות יותר על שום מתקן. היינו שלושתינו מסוחררות. כאבי ראש וכאלה. אז אני הצעתי ישר שנלך לעזריאלי. למרות שאין מה לעשות שם. אפילו מקום לאכול אין (כי הכל לא כשר.. :|) רציתי סתם לראות מה זה המפגש, התביישתי ללכת, אבל לפחות לראות ואז אולי לקבל אומץ.

אבל מהלונה פארק אין אוטובוס לעזריאלי, ובן דודי שגר בתל אביב יעץ לי להגיע לאלנבי ומשם ללכת איתו. אז הגענו לאלנבי. כשהתקשרתי אליו הוא אמר שהוא בארוחה עם חבר. מילא. חיכינו חצי שעה, מטיילות לנו בשוק הכרמל. וכבר לא היה חשק לעזריאלי.

פתאום התחלתי לאהוב את תל אביב. להרגיש חופשיה. להיות אני, ולראות אנשים ממשיכים בעיסוקיהם, ולא עוצרים משיחתם ומביטים בך-כמו בירושלים.

הרגשתי חופשיה להסתובב עם שיער ג'יפה בין מאות אנשים, לדבר במושגים שאני מדברת עם חברות שלי, לייצג את הדתיות שלי בלי להפגע מעיניים לועגות, לחייך גם כשלא צריך.

בכספוחור (נו כספומט!) פגשנו את הבן דוד. ובזמן שהוא מצעיד אותנו לביתו הוא מזכיר לי שוב ושוב שכבר הרבה זמן לא ישן בביתו. כי יש לו חברה לטענתו.

וכשאנחנו מגיעים לבית (הקטן), הוא מארח לנו חברה, ואז אנחנו קצת מדברים ואני פתאום שואלת:

"אז בת כמה היא?" (החברה)

הוא עונה את הגיל, מנער את הסיגריה במאפרה, מביט בי ואומר, "וזה הוא"

"או" אני מרימה גבות, מורידה, ופוזלת לצד. "האמת שקצת ידעתי" אני מגלה לו את הכלפים ומביטה בו.

"את רואה, לא סתם סיפרת לי" הוא מחייך (סיפרתי לו לפני שנתיים עליי)

ואז מסביר ברמזים שהוא דו.

אחרי זה, גם ברמזים, אני מספרת לו על המפגש שהיה, והוא, לא מכיר את ישראבלוג. הכנסתי אותו לאחד הבלוגים המוכרים שאני אוהבת ושם הסברתי שכל אחד מקשר את השני.

זה נחמד. הוא אמר שאם ארצה הוא יבוא איתי למפגשים.. ("נראה לך? אני מתביישת....")

חזרתי הביתה שמחה. גם בגלל שעכשיו הרבה יותר קל לי להיפתח אליו (למרות שאני מרגישה קצת קרציה כשאני מדברת איתו) וגם בגלל שעכשיו הוא באמת מבין אותי. וזה חשוב.

אתמול הוא גם היה אצלינו, לא מדברים על העיניין, אבל מספר לאמא ש"אצל חבר" הוא מכין מוקפצים. והוא רוצה לדעת מה הבלוג שלי אבל אני מסבירה, בעדינות, שלא ארצה שיקרא בו-קצת מתביישת. והוא מבין.

ואני קצת חסרת סבלנות, רוצה לדעת מי מהמשפחה כן יודע עליו, ואיך מקבלים את זה במשפחה שלנו. בכל זאת, לא כל יום מגלים שבן דוד שלך הוא דו.

אתמול התקשר אליי ידיד שחודשים לא דיברנו, הוא מנסה להסביר לי שכדי לדעת אם אני דו או לא, עליי לשכב אם גבר >.< ובמשך חצי שעה אני מנסה להסביר לו שאנחנו לא כ"כ משדרים על אותו גל, כי דתיים רואים יחיסים בצורה שונה לגמרי. בסוף הוא מבטיח להכיר לי מישהי מראשון ואני צוחקת (נו טוב, יעבור).

חזרנו היום ללימודים. מפזרת את השיער אבל לא מרגישה כמו בתל אביב. כי פה, פה אני עוברת ברחוב וכמה אנשים מביטים או חבורת נערים שעוברת ולוחשת משהו כמו "תראה"....

כביכול, ככה זה בירושלים, וגם אני בעצמי ככה (לצערי הרב).... :(

 היוםבשיעור חברה הגענו איך שהוא לגמד והענק, ואני, אני עושה  ל...(טוב נחשו למי)-לדין.

:)

ואין כמוני מאושרת.

החלטתי להכין היום ארוחה למחר בערב, מה שלקח לי לתבשיל מסכן אחד-שעתיים וחצי.

הנה אני מתחילה.

-יופ-

בן דוד יקר, אם בדרך לא דרך הגעת אליי, לפה, אבקש ממך שלא תעביר את הבלוג לקרובים אחרים (למרות שאני יודעת שלא תעשה זאת), אתה יכול להמשיך לקרוא פה. באמת. אבל לא לדבר איתי על מה שכתבתי (הרי אתה מכיר אותי לא?!)

נ.ב. למרות שתל אביב מדהימה, אין על ירושלים, מסכימים איתי?