11/2005
מוות ואמת
כשאני קוראת את הפוסט הזה אחרי שגמרתי לכתוב אותו, אני מפחדת, הוא כ"כ חושפני ומבייש ובכלל, יש בו המון דברים שהעדפתי להדחיק ועכשיו אני פולטת אותם כמו אישה חולנית שמקיאה.
והפוסט ארוך, ארוך מכל כך הרבה דברים שקרו ב-5 ימים אחרונים. מהעצבים.
זאת הפעם הראשונה שאני באמת מבקשת את התגובות שלכם, פשוט צריכה עידוד וזהו.
יש לי כ"כ הרבה לכתוב. כ"כ הרבה על הראש, וכל מיני דברים שבאמת רציתי לעדכן פה, אבל כאילו משהו מנע מכך. כל יום.
אז מאיפה להתחיל? לעזאזל. כ"כ הרבה אני הולכת לשפוך בפוסט הזה.
לפי הסדר:
רביעי:
אבא ואמא נסעו לחתונה בערך ב-7, ואחי היה באיזה חוג, ואז איך לומר, המחשב היה פתוח, ואני הרי לא רואה טלויזיה. אז כמובן ש-מן הראוי הוא שאשב וארקב פה מול המחשב, ואז צצו להם שתי אפשרויות-או להיכנס לאיזה אתר שאני לא רוצה להיכנס, או פשוט-הצ'אט של נענע.
לעזאזל
אני שונאת את הצ'ט הזה, "שוק בשר" רציני.
בגלל שלא היה לי שם כזה "מפוצץ" גם אף אחד לא רצה לדבר איתי, אז נכנסתי לגאים, ושם כל ההודעות הם:
"מישהו מהגליל?|
"ממוקם מטבריה?"
"תל אביבים אלי לפרטי!"
אני יודעת מה....
שלחתי הודעה למישהו, ודיברנו
ודיברנו
ודיברנו
ואין לי מושג מה גרם לי להיפתח אליו בצורה כזאת
לספר לו הכל בכזאת פשטות
אז הנה השיחה-חושפנית מידי, פוגעת מידי, שאחריה, בכלל לא ידעתי אם לבכות או לשמוח. פשוט הייתי בהלם טוטאלי.
וזה הבלוג שלי, ופה אני כותבת את מה שאני צריכה להוציא מהלב, ואני מוציאה. זה הולך להיות קצת ארוך
אין לי מושג למה זה יצא לבן
פשוט לא מצליחה לכתוב את זה שוב, זה יהיה קשה לי מידי, אז מעתיקה את השיחה שלנו:
(אני-יופו-הוא השני)
בלה בלה בלה זה הקטע העיקרי: (על דין)
hgjigh: יש לך מישהי שאת מאוהבת בה?
יופו: כן קצת. אבל אני לא יודעת אם זה נקרא להתאהב או סתם לרצות שהיא תחזור להיות החברה הכי טובה, כי פעם היינו
יופו: ככה ועכשיו לא
יופו: מבין?
hgjigh: אההה
hgjigh: והיא לסבית?
יופו: לא יודעת
יופו: כאילו פעם סיפרתי לה על הבית הפתוח והיא רצתה לבוא, זה היה מוזר כזה
יופו: אבל לא כ"כ נראה
יופו: לא יודעת
hgjigh: מעניין
hgjigh: ומה איתך?
hgjigh: את פוגשת נערות?
יופו: אה... לא
hgjigh: למה?
יופו: כי כי.. אני מתביישת
יופו: ><
יופו: ואתה?
hgjigh: תראי
hgjigh: סבבה להתבייש
hgjigh: אבל זה דיסקרטי מאד מאד
hgjigh: ויש תנועת נוער לגייז בירושלים
יופו: אני יודעת אני פשוט.. לא מתחברת כזה עם אנשים :|
hgjigh: למה?
hgjigh: יש שם סטרייטים
hgjigh: יש שם מתלבטים
יופו: עזוב
יופו: הייתי פעם אחת לא רוצה ללכת שוב
hgjigh: מה קרה?
יופו: כאילו, אני... איך לומר את זה, מפחדת מאנשים
hgjigh: אההה
hgjigh: חרדה חברתית
hgjigh: טוב כנראה זה גנטי
hgjigh: נטייה תורשתית לחרדה
hgjigh: או
hgjigh: שפגעו בך אנשים
hgjigh: ואת מאד רגישה
יופו: . פגעו בי.
יופו: כאילו זה ממש מציק לי וניסיתי להתגבר על זה אבל צריך רק פסיכולוג או משהו וההורים שלי חושבים שפסיכולוג
יופו: זה טיפשי
hgjigh: מה קרה?
hgjigh: דברי
יופו: כאילו זה די פסיכולוגי, בגלל שהזניחו אותי בילדות ולא התייחסו לכל מיני דברים, וגם בגלל שההורים לי הם
יופו: (המשך) בעצמם ככה ואף פעם לא ראיתי חברה
יופו: אתה אומר שזה תורשתי?
hgjigh: לא בהכרח
hgjigh: יש חרדה חברתית תורשתית
יופו: מה זה?
hgjigh: ויש טראומה שגורמת לאי אמון באנשים
יופו: טראומה שקרתה לי כאילו?
hgjigh: כן
יופו: אה.
hgjigh: ועדיין הפצע פתוח
יופו: הייתה כזאת. אבל היא השפיעה בכלל על דברים אחרים
hgjigh: מה קרה?
יופו: אתה באמת רוצה לדעת? זה לא כזה נורא
hgjigh: דברי חופשי על הבר
יופו: כאילו בגיל 3 בערך, הגננת שלי ניסתה לגמול אותי מחיתולים אז היא היתה תוקעת לי מחטים בתחת.
יופו: ולקח הרבה זמן עד שההורים שלי גילו
יופו: אז עכשיו יש לי פחד לא נורמלי מזריקות ויש חיסון חשוב שאני מתה מפחד לעשות
יופו: וזהו
hgjigh: אוקיי
יופו: לא נראה לי שזה השפיע..
hgjigh: אז עכשיו את מתפלאת למה את מפחדת מאנשים?
hgjigh: בטח שכן
יופו: אוך אני עומדת לבכות פה
יופו: תודה שאתה פה
hgjigh: דבר ראשון
יופו: ?
hgjigh: הגננת שלך אישה חולה
יופו: אני יודעת
hgjigh: ואת לא אשמה
hgjigh: זה לא קשור אלייך
hgjigh: היית ילדה בת 3
יופו:
hgjigh: שבמקרה היתה במקום הלא נכון
hgjigh: בזמן הלא נכון
hgjigh: היית קורבן אקראי
hgjigh: או
hgjigh: שאולי היית ילדה יפה ומתוקה
יופו: אני מכוערת
hgjigh: והיא קינאה בך
hgjigh: אולי כרגע את מכוערת
hgjigh: וזה אחלה
hgjigh: אבל אולי בגיל 3
hgjigh: היית מתוקה ויפה
hgjigh: וכיוון שהיא חולה
hgjigh: היא קינאה בך
יופו: ? זה נשמע... מטופש קצת
hgjigh: למעשה אין לך שום אשמה במעשים שלה
יופו: (בלי להעליב... ^^)
hgjigh: אני מבין
hgjigh: תראי היא חולה
hgjigh: ואני לא יודע מה בך עורר בה להתעלל בך
hgjigh: אולי היית דומיננטית
hgjigh: אולי מלאת ביטחון
hgjigh: אולי יפה
hgjigh: אולי קטנה ועדינה
hgjigh: היא ראתה בך משהו שלה אין
יופו: תודה
hgjigh: והיא ניסתה לטרפד את זה
hgjigh: תרתי משמע
hgjigh: למעשה
hgjigh: עברת התעללות על ידי האדם שהכי חשוב לילד בן 3
hgjigh: האדם הכי משמעותי בחייו
hgjigh: ההורים
hgjigh: כעסת עליהם שהם
hgjigh: לא באים לעזור לך
hgjigh: ומצילים אותך מהגננת החולה
hgjigh: למעשה את סוחבת כעס עצום להוריך
יופו: זה נכון
hgjigh: כועסת שלא הצילו אותך מהגננת
hgjigh: ואת חושב שאם ההורים שלך היו מסוגלים לפגוע בך ולהזניח אותך
hgjigh: אז כל אחד מסוגל לפגוע בך
hgjigh: מבחינתך
hgjigh: ההורים שלך בגדו בך
hgjigh: שלא עזרו לך מול הגננת
יופו: אתה כ"כ צודק
hgjigh: את איבדת אמון באנשים
יופו: אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל להודות לך. כי פתחת לי כ"כ הרבה דברים עכשיו
hgjigh: החרדה החברתית שלך איננה גנטית
hgjigh: תראי, את יצירתית
hgjigh: מציירת וכותבת
hgjigh: את אדם פתוח וחברותי שמסוגלת לדבר על הכל
hgjigh: אבל עם פצע עדיין פתוח
יופו: אם היית פה הייתי נותנת לך חיבוק
hgjigh: תודה
hgjigh: הייתי מאד שמח לקבל ממך חיבוק
hgjigh: ולתת לך חיבוק חם בחזרה
מפה אפשר לומר שפה זה נגמר, לא יכלתי שלא לעזוב אותו, ולקחתי ממנו מייל ואנחנו עכשיו מדברים והוא כ"כ עוזר לי.
אני לא רוצה לדבר על השיחה הזאת עכשיו. רק קוראת אותו ושותקת
דיי.
זה קרה בשבת בצהרים כשבעלה של אחותי (שאני שונאת) שבכלל לא היה צריך לבוא, נכנס לחדר שהיא ישנה בו בביתנו, ולקח את התינוק ואחותי באה לחדר שלי בוכה. הייתי בטוחה שהוא אמר לה שהוא עוזב אותה או משהו.
פשוט חיבקתי אותה, ושאלתי "מה קרה", היא רק מחתה את הדמעות ואמרה,
"דודה ***** נפטרה" והיא היתה זקנה הדודה הזאת, היה לה ת'מועדון קשישים הזה שהיתה הולכת אליו כל יום, ומציירת וכל אלה. ואז פתאום היא נפלה מהמדגרות ומתה.
ובאמת שלא ידעתי מה להגיב.
אני נזכרת איך לפני שנה וחצי הרגשתי בפעם הראשונה איך זה לאבד מישהו-כשדוד שלי שהיה אז בן 78 נפטר.
ועכשיו, אוי עכשיו.
לא הלכתי להלוויה, העדפתי לשמור על אחיינים שלי ולתת לאחותי לבכות ולראות את הזוועה.
ולחשוב שכל זה נקבע בראש השנה זה מפחיד.
זה יהרוס את אבא שלי שגם עליו אני צריכה לכתוב פוסט עם כל מה שיש לי בלב. כמו שאמר דרור (ההוא מהשיחה)-יש לי המון טינה על ההורים שלי. המון.
ובשבת הבנתי.
ופתאום היא נפטרה ונהרס כל מה שחשבתי לבנות
ואיך שאמא שלי אמרה את זה לאבא שלי מיד אחרי שבת, ורציתי להחטיף לה זבג לפנים.
פשוט ישבה שם ובכתה "אחותך הלכה. נפלה במדרגות והלכה"
ואחרי זה אני בכיתי בחדר-לא על הדודה, על אבא שלי, איך שבכלל לא נתנו לו לעקל והוא רק היה צריך להתקשר לכל מיני מקומות.
וכועסת על שין, הבן דוד, ועוד כמה שהתקשרתי אליהם והם כזה "מה רצית?" לא מתחשבים.
ולא רק זאת, כשהמורה התקשרה היום בבוקר אבא אמר לה שאני חולה (הוא לא ילך ויאמר לה "תשמעי אחותי מתה, יופ לא תבוא היום ללימודים"), ואז בצהרים, אחרי שאחותי חזרה מההלוויה אני רצה לקחת את הדברים שלי מהבית שלה ורואה את המורה והיא עושה לי "יופ, איך את מרגישה?"
באמת. היא קלטה שמשהו פה מזוייף.
אני עצבנית
יש לי שבוע לבד בלי אבא ואמא-תאמינו או לא, אני שמחה.
דאם.
| 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
