יום שישי, כמה דקות אחרי כניסת שבת, אמא ואחותי מדברות למטה, אני למעלה-מסתדרת קצת.

אמא ואחותי מדברות על הריב שהיה ביננו לפני שבת. כרגיל, שאני לא עוזרת בבית ושטויות.

אני עוזרת. אני מחזיקה כמעט את כל הבית. ועד כמה שזה נשמע גאוותני-זה נכון.!

אמא: היא לא עוזרת בכלום

אחותי: היא לא המנקה של הבית!

אמא: בת כמה היא כבר? הכל אני עושה!

אני (בלב, למעלה): ומי שטף את כל הסלון הענק הזה? והפינת אוכל? ואת הכלים לפני שבת?-אוחזת בשקט במעקה של המדרגות, רק שלא ישמעו שאני מצוטטת

ואז... אחותי מצדיקה אותי, ואמא פתאום.. לא זוכרת איך זה היה, פתאום, שהיא אומרת עליי....(אני אפילו מתביישת לכתוב את זה פה)

"מגעילה כמו הפרצוף שלה" <<< היא צועקת את זה

כן.

בדיוק ככה.

ואחותי דורשת שתחזור בה

והיא לא חוזרת בה!! היא אפילו לא מתנצלת!

ומה איתי שם למעלה? אני, אני לא יכולה לשלוט בעצמי, ובוכה. ככה. אוחזת במעקה של המדרגות, ולא מצליח להשתלט על הדמעות ובוכה.

כמה זמן עד שבניתי את הביטחון הזה, בעצמי, במי שאני, באיך שאני, ואת פתאום סותרת לביטחון הזה ומפילה אותו אל התהום.  אכפת לך? את מתחמקת ויוצאת אל השכנה.

אחותי עוד קוראת לי מלמטה.

ואני עדין מחזיק במעקה

ואז, כדי לעצבן

אני נכנס לחדר וטורקת את הדלת בחוזקה. שידעו ששמעתי. שיכנס להם ללב ושיכאב להם

מתחת לכרית, מעל השמיכה- אני בוכה. מילה אחת שלה והיא הרסה אותי. השמידה. רמסה.

אחותי נכנסת לחדר, אבל אני לא עונה.

"אני אוהבת אותך" היא אומרת לי. ממש לא ברכות שאמורים לומר את המילים האלו

ואני מחזירה לה, "אני שונאת אותך" והיא צוחקת. זה בכלל לא מצחיק.

וכשרואה שאני לא קמה, היא מתחילה לדגדג אותי וגורמת לי להתפרע במיטה. אני מחליקה מטה, והיא עדין מדגדגת, אני צועקת שתפסיק, אבל היא ממשיכה, עד שאני יושבת על הריצפה, כי לריצפה היא לא תגיעה כי קשה לה להתכופף. הרגלים שלי מקופלות, ראשי נשען על הברכים, והשיער, שהיה פזור ממילא, מכסה את כל פני. אני צועקת שתלך, מוצאיה את הגרון, ואחותי, שכנראה ראתה את הכל, מבקשת ממנה שתצא.

אני נשארת ככה לשבת ולבכות על הריצפה, אחרי כמה דקות עולה למיטה.

שעה וחצי היא גרמה לי לסבל. לארוחה לא קמתי. גם אחרי הפצרות רבות מכולם.

רק אחרי שהרגשתי ממש ברעב, קמתי, עיני היו נפוחות ואדומות, השיער התבלגן ונראה איום. סידרתי אותו קצת עם הידים, תקעתי קליפס, וירדתי למטה. לא מסתכלת על אף אחד. לא סולחת לה. שותקת.

ואחרי זה, המצב קצת התרכך.

המצווה של כיבוד הורים תופסת יותר מעמד.

והצלחתי.

עזרתי בפינוי שולחן. את התור שלי בכלים היא עשתה, כי נרדמתי מיד בספה.

ובתשע עליתי למעלה.

כמובן שהכל טוב עכשיו

אבל בתוכי, בכל פעם שהיא מתקרבת, העצבים מאיימים להתפקע; המילים שלה מהדהדות בתוכי, שאני לא מסוגלת ורוצה לכתוב אותם כי כ"כ בניתי-והיא במשפט אחד החריבה הכל.

והיא, אמא שלי, שאמורה לאהוב אותי. אותי! אוהבת את הבנות שלא ממנה-שלושת אחייותי החורגות, שאמא שלהם מתה, ואמא שלי התחתנה עם אבי מיד אחרי, וילדה אותי ואת אחי.

והשאלה הזאת, שנמצאת גם אצל אחי ואצלי, עוד מאז שנולדנו,

 האם היא אוהבת אותנו?

האם ילד נורמלי צריך לשאול את עצמו שאלה שכביכול היא כ"כ טיפשית?!

אז עכשיו אני שומעת את השירים העצובים שלי, שמחזקים אותי... והמילים לא כ"כ קשורות, אבל המנגינה מרגיעה.

מלאכים הקדושים

העומדים במרומים

אחוד חידה ואין פותר,

ה' ברחמיו נתן לי בית וגם לחם,

אך מדוע לביתו הוא לא חוזר?

מלאכים הקדושים

העומדים במרומים

אחוד חידה בלב כואב,

ה' ברחמיו האיר לי שמש שצוחקת,

אך מדוע בצער הוא יושב?

מלאכים הקדושים,

אנא בקשו מאלוקים לשוב הביתה לפתוח דלת

העומדים במרומים

לא אל פתסיקו תחנונים, אין לנו אב אחר

מלאכים הקדושים

אנא בקשו מאלוקים, ישראל עייף מלכת

העומדים במרומים,

אנא אימרו לאלוקים, אין לו בן אחר

מלאכים הקדושים

העומדים במרומים,

על חלום אחד לא אוותר,

ה' הבטיח עוד לרקום שלום בחוט של תכלת

אנא גלו לי מתי הוא שוב חוזר

אבא שונא את השירים הדוסיים שלי... :| אבל את המנגינה שלהם הוא דווקא כן אוהב

(יצא לי חצי לשון זכר, חצי נקבה... ככה זה)