22:03 תוספת:

עליתי ללמעלה לחדר ברגע שקראתי, התיישבתי על המיטה ובכיתי. מיימי לא בכיתי מקריאה בבלוג, אבל לא יכלתי לעצור את הדמעות. כשרציתי לצאת, השענתי ראשי על הקיר ובכיתי כמו ילדה קטנה.

מיכה, תן לי סימן שהכל טוב.

זה התחיל בכניסה לאוטובוס חנוק ורותח, החלונות נפתחו בכוח רב, והמזגן בקושי הפעל. המנהלת הטילה חוק, שאסור לשמוע שירים במשך כל הנסיעה-אלא רק דרך מערכת האוטובוס. אז נאצלנו לשמוע שירים מזרחיים ושקטים, והתחבאנו תחת הג'קטים ולשמוע בדיסקמנים. המשמרות היו מתחלפות מידי פעם, וכשהשומרת הודיעה שמנהלת באה, במהירות הסתלקו האוזניות מהאוזניים, ורעש הפיטפוטים החל.

ב-10 בבוקר, בזמן שאחרים למדו, אני עליתי בפעם הראשונה בחיי על גמל. צעקנו אני וחברתי מפחד, ולא יכלתי שלא להתפקע מצחוק מהצעקות שלה-והיא צחקה משלי.

אחרי זה, עלינו על האוטובוסים והמשכנו ל"נחל תמר". מקום מדהים, גבוה ומפחיד.

המשכנו ל"תמנע" לקשתות ולעמודי שלמה.

ביום השני הלכנו לצלול, אבל אני לא צללתי, כי גם כך לא היו לי בגדים, והייתי בטוחה שלא אראה מתחת למים ללא משקפיים (מה שהתברר בסוף כלא נכון). מי שרצתה באה למסלול בנחל יואש-שם כאבה לי מאוד הברך-מכיוון שיש לי שם בעיות, שעד היום לא הצליחו להבין אותם גם אצל אחרים, וההתקפים בברכים באים פעם בכמה זמן-כשאני הולכת הרבה.

ואז למצפה התת ימי, ולקניון האדום.

בכל פעם שאני יוצאת לטיול כיתתי (כלומר, הטיולים היחידים שאני יוצאת אליהם במהלך השנה), אני לא יכולה שלא להיות מוקסמת מיופי הבריאה.

בכל מהלך הנסיעה אני מסוגלת לשבת מול החלון ולא להפסיק להביט בנוף הקסום הזה, ששייך רק לארץ שלנו.

שברא הבורא שלנו

מדהים, לא?!

בליל רביעי, באכסניה, פתחתי מזה זמן רב את היומן האישי שלי שעד מלפני שנה וחצי הייתי כותבת בו.

מאז שהחל הקשר עם שין הפסקתי. ועכשיו סוף סוף כתבתי 3 דפים על כל מאורעות היום.

דין עיצבנה אותי מעט בזמן האחרון, בטיול בכלל. היו כמה מקרים שהוציאו אותי מדעתי והתעלמתי.

בלילה, ישנו היא וחברתה יחד על אותה המיטה, וכשהערתי אותה -לאחר שחברתה נתקעה מחוץ לחדר ולא היה מי שיפתח לה-היא התעצבנה עליי וכעסה. לא יכלתי שלא להיפגע משני המקרים.

ביום ראשון לפני הטיול, פגשתי בה במרכז העיר עם בת שלומדת בבית ספר הקודם שאני למדתי. רק העובדה שהיא מסתובבת עם בנות כאלה גרמה לי לחוש עצבנות עליה. מה היא עושה? למה היא לא שמה לב לכל המעידות שלה?

לבית הספר היא בקושי מגיעה, במוצ"ש היא מסתובבת במרכז העיר עם בנות ובנים דתיים לאומים-נוטים לחילוני.

ומה הבעיה בכך? אפשר לחשוב, גם לי יש חברים חילונים, הבאה היא שדין ממש הולכת בדרכם, ופעם היינו בקשר כ"כ טוב, ואני יודעת טוב מאוד איך היא רוצה להתקרב בעבודת ה'....

:(

בדרך חזרה הביתה, חברתה של דין התעלפה, (היא חברה של כולם אבל הן החברות הכי טובות), אמבולנס הגיע, ובאמצע הדרך נעצרנו ולקחו אותה לבית החולים, עכשיו עד כמה שידוע היא בסדר.

(פעם גם התעלפה עליי)

הסעתי את דין חזרה הביתה. אנחנו היחידות מהכיתה שגרות באותה שכונה, והיא גרה קצת לידי.

דין לא היתה נראית מותרדת מחברה, ואפילו בקשה ממנה שאבוא אליה בשבת-מה שהרבה הרבה זמן לא קרה...

מזג האוויר הכריע, ולא הגעתי.

...

בליל רביעי, שוב, חברותי הבטיחו לי שיעשו לי צמות בשיער, ולבסוף התחרטו בלילה.

טיול, בכל מקרה, הוא הזמן הטוב ביותר לדעת איפה מה המצב עם החברה שאני נמצאת מה.

ואני לא מתכוונת לסידור החדרים, או כשמחכים לי במסלולים, אני מתכוונת לדברים קטנים ופעוטים...

הבנתי כמו עוד אחת שהתלוננה בפניי, שהכיתה שלנו אגואיסטית ואנוכית, יבשה ומשעממת.

בלילה לא עשינו דבר, וכולם נרדמו, לא יכלתי להרדם, ולא להעיר אף אחד ב-2 לפנות בוקר...

מלבד זאת, בחדרים גם היתה טלויזיה, שרבות הצליחו לחבר, וכולן התלהבו שיכלו לראות ב"ויוה" את הסדרות שלהן-דבר שדי העכיר את האווירה מצידי, כי כאמור, אני כבר לא רואה (ועומדת בזה!)

...

מצאתי את המתנה הטובה ביותר עבור שין, השרשרת והצמיד באמת לא כ"כ התאימו, ואוסיף להם את הספר החדש של זמיר כהן-המהפך.

גיסי קיבל אותו, ועייני בו השבת ולא יכלתי שלא להתלהב.

עוד דברים מדהימים ויפים על הספר אפשר למצוא כאן בהידברות

פה הצלחתי לסרוק את המתנות שקניתי לשין אז-הצמיד והשרשרת-הנה... (תגידו שזה קצת נשי, מצידי...)

שבוע טוב :)

-יופ-