בשתיים וחצי בוקר אני מתעוררת מאף סתום.

כבר התחיל  י' בטבת ואני כבר שואלת את עצמי אם לצום או לא.

יום לפני זה אני שותה ארבע ליטרים של מים, אפילו בלי לשים לב, ואולי גם כדי להשלים את כמות המים למחר, למקרה ואצום.

ובשתיים וחצי לפנות בוקר, אני מתיישבת במיטה, ואמא מביאה לי תה חם, כדי שיפתח לי את האף. אבל גם התה לא עוזר וברבע לשלוש אני נכנסת להתקלח.

שם אני שוב שואלת את עצמי לצום או לא?

הרי אני לוקחת כדורים וזה יכול להיות מסוכן

אז אם לא תרגישי טוב תשברי. אומר לי קול בלב

ובכל זאת

לצום או לא לצום?

המקלחת פותחת את האף, ואני יורדת ללמטה לאכול משהו. לא רעבה, אבל אם אני אחליט לצום... לפחות שאוכל משהו.

ביסקוויטים מרוחים בשוקולד ושוב תה. אני מתיישבת על הפסה, מתכסה בשמיכה, ושומעת מהמחסן רעשים קטנים.

העכבר שהיה תקוע שם סוף סוף נלכד במלכודת.

לצום או לא לצום?

חבל שלא שאלתי את הרופא

ומצד שני, זהו יום האבל הכללי על כל הרוגי קידוש השם, זהו יום הזיכרון לשואה, וזהו היום בו אני באמת מוכיחה עד כמה שאני רוצה שמשיח יבוא.

לצום או לא לצום?

ובעצם זה לא כזה קשה, אז היום לא אלך לבית ספר ואקום בשעה מאוחרת, כי גם ככה לא ישנתי כל הלילה, ואז הצום יוצא בחמש וחצי...

אז-

לצום או לא לצום?

בחמש בבוקר, אבא מתעורר, יורד ללמטה, ואני מודיעה לו שהעכבר נתפס. הוא מתיישב לידי על הספה, עוצר אותי מהמספר שאני קורא בו, שקט. מבחוץ שנינו שומעים את המואזין הקרוב, לפחות שלושים פעם הוא חוזר על ה"אללה הו אכבר", אבא אומר שהדיסק נתקע. השתכללו אלה...

בחמש וחצי הוא מביא לי כוס מים. אני סוגרת את הספר, מסדרת את השמיכה עליי, לוגמת כוס המים ונכנסת לישון בסלון.

לצום או לא לצום?

 ...

בחמש עשרים וחמש בערב אני מטגנת חביתה, ומורחת שתי פרוסות לחם בקטשופ. שנים שלא אכלתי חביתה עם קטשופ. פעם הייתי בטוחה שזה מגעיל. ופתאום עכשיו אני רואה את הקטשופ בארון, ומחליטה לאכול חביתה עם קטשופ במקום חביתה עם סלט.

בנתיים אני עולה לצחצח שיניים.

בחמש וחצי מסדרת לי את הסנדוויץ' על צלחת, נוטלת ידיים, ונוגסת באוכל כשברקע רדיו קול חי משמיע את "למה נקרא מוריה" (על שם המור הטוב)

היה צום קל. מאוד.

כמה שעות אחרי החביתה: בכל פעם מחדש אני מזכירה לעצמי לא לאכול חביתה אחרי צום

ובכל פעם מחדש אני אוכלת אותה (תרתי משמע)

....

מוזר לדעת שדווקא ביום שניזכרתי בו, נכנסתי במקרה למסנג'ר שלי, אליו אני בזמן האחרון אני לא מתחברת. גיליתי להפתעתי שאותו אחד שנזכרתי בו, שפעם היינו בקשר ממש טוב והוא חסם אותי על דבר קטן, פתח את החסימה בכדי לומר לי כמה מילים.

השיחה התחילה בנקודות תמוהות וסימני שאלה רבים, גם עכשיו.

הוא היה כופר. אפשר לומר אפילו לא יהודי. (מבחינה גנטית).

אני הייתי אז ממש בשלבים של החזרה בתשובה והתלהבתי מכל דבר קטן. עד כמה שזכור לי, השיחות על הדת אף פעם לא נגמרו, ותמיד היינו עוברים לנושא אחר כדי לא להעכיר את האווירה.

פעם הוא נעלם לי לשבועיים, ואני התחלתי להילחץ, כיוון שכמה זמן לפני זה דיבר על התאבדות. חיפשתי אותו בכל מקום שאפשר. אחרי שבועיים כשנכנס לאיסיקיו, הסתבר שמחקו לו את שלו.

לקח לי זמן להבין שהוא חסם אותי, ואז כבר לא כ"כ נלחצתי כי גם היה לי את מספר הטלפון שלו, אבל לא העזתי להתקשר.

ועכשיו, אחרי שהתחבר רצה לומר לי סליחה, ואני ביקשת ממנו שנדבר. הלכתי לאכול את ארוחת הערב שלי וכשחזרתי הוא כבר לא היה.

פחדתי שחסם אותי שוב.

הוא היה בנאדם מיוחד. באמת מיוחד. היינו מדברים במשך ארבע שעות ביום (!),

ועוד יותר מוזר לדעת, ששני האנשים שאני אוהבת לקרוא אצליהם בבלוג, מזכירים לי אותו במדויק. יש להם את אותו צורת כתיבה, ואותה צורת חשיבה (גם בנוגע לדת), וכולם נמשכים לבני מינם. שלושתם (כולל אותו אחד), באים מאותו מוצא, ונוח לי לדבר איתם מאוד.

אם הבנתם מי אתם, זאת מחמאה.

שבוע טוב

-יופ-