אני מרגישה שהשתניתי.

מחמאות נדירות מהמורה לדקדוק, בשפה תקינה, רק חיזקו יותר את ההרגשה הזאת.

אני מאמינה שהסיבה היותר עיקרית לכך היא פתיחת הבלוג. הרי המורה בעצמה אמרה, שיופ של היום היא לא יופ של שנה שעברה, ואת הבלוג פתחתי ממש בתחילת שנה.

אני יותר מבינה מי אני. אני קוראת בבלוגים אחרים ומגיבה תגובות שאני באמת חושבת עליהם, מה שעוזר לי להגיב במציאות בצורה ברורה יותר.

יכול להיות שהסיבה השניה היא שאני ושין כבר לא בקשר כ"כ חזק כמו שהיה פעם וזה פועל לטובתי.

דיברתי איתו רק לפני כמה ימים, הוא הלך ללשכת גיוס, פרופיל 97 (לא כ"כ האמנתי, אבל הוא טען שלא ישקר לי), בסוף גם הצעתי לו ללכת לנח"ל החרדי ולא להסדר.

שבוע הבא הוא עוזב את הישיבה ועובר לגור עם חברים ולעבוד.

"רק זה?" שאלתי אותו, ורמזתי אחרי זה על דברים אחרים שאני בטוחה ששין יעשה אם אף אחד לא יתפוס אותו.

והוא שתק.

אני מרגישה פתאום שבקשר שהיה לנו תמיד, או אולי בעצם עד עכשיו, הוא רואה אותי תמיד כתחליף מסויים לאמא.

שנה לפני שהכרנו אמא שלו נפטרה. אביו, בגלל כל העסקים, נמצא רוב הזמן בחו"ל ואין מי שידאג לילדים, מלבד אחותו הנשואה ואנשי חסד.

ואז אני הגעתי.

יש לי תכונה להיות אימהית כזאת, ועם שין התכונה ממש תפסה מעמד.

באותה שיחה שהיתה לנו לפני כמה ימים שאלתי אותו אם חזרו לו המחשבות על בנים. והוא ענה שקצת.

קצת?

אחרי כמה דקות גם שאל אם אני בקשר עם מי שפעם היה לו 'קטע' בישיבה. אמרתי שלא. מעולם לא היה לנו קשר מלבד פעם או פעמים שהוא התקשר.

...

החלטתי לקחת את עצמי ביידים. אחרי כמה מבחנים שהבנתי שירדתי בחומר (למרות שנשארתי בממוצע שהייתי תמיד-85).

בדיוק היום דיברנו בכיתה עד כמה שזה לא טוב לדחות.

המשוואה היא שכשדוחים משהו גשמי, גם דוחים משהו רוחני.

ולכן, בלי מחשב ישר כשבאים מבית ספר, בלי "אחר כך" או "עוד מעט", ובלי לעשות שיעורים בכיתה, כמה דקות לפני השיעור.

אני רגילה לא ללמוד למבחנים, ובכל זאת להוציא ציון טוב, ולכן מאוד קשה לי לשבת עכשיו וללמוד. אבל אני חייבת.

כבר יומיים אני תופסת את עצמי.

...

בפסוט שכתבתי כמה ימים אחרי יום כיפור, סיפרתי שחלמתי שמסלקים את דין.

"חלמתי שמסלקים את דין ועוד מישהי מהבית ספר..."

אתמול היא סולקה מבית הספר בגלל שלא הגיעה הרבה פעמים. היא בד"כ מגיעה פעם בשבוע, וזה גם בגלל שיש לה מונו, אבל רוב הזמן היא פשוט מזלזלת.

...

פתאום אני פחות חושבת עליה, והיא כבר בקושי בראש שלי. אם הזמן אני מבינה שזאת היתה סתם "הידלקות", או רצון מסויים שנחזור להיות חברות כמו שהיינו אז.

...

ולסיום: מקרה שהיה היום בכיתה-

אחת שיושבת לפניי ועוד חברה, הסתובבו אליי ואל מי שיושבת לידי ואמרו (בצחוק כמובן), "שמעו נראה לנו שאנחנו.." ואז בשקט לחשו "לסביות" אחרי זה צחקו והבנתי שזה בצחוק (כמובן...), אבל במשך 10 דקות בערך הן רק דיברו על לסביות ואמרו שזה מגעיל וצחקו. שתקתי וצחקתי איתם בליית ברירה.

מישהי אחת אמרה פתאום "איזה מסכנים הדו מיניים..."

הלב שלי קפץ, אולי הן ניסו לרמוז משהו?

בלי תגובה הן עזבו את הנושא ועברו לדבר על משהו אחר.

כשאני באה לכתוב פה על המצבים החברתיים שלי, אני מורידה כמה קטעים שנראים לי יותר מידי חברותיים, כלומר, המקום שלי לדוגמא, תמיד יש סביבו בנות, וזה יחסית לא כ"כ קיים בכיתה שלי. ובין הכל, אני שמה לב שאני מעורבת בחברה הרבה יותר משחשבתי.

זה טוב :)

שבוע מצוין

-יופ-

נ.ב. ההוא, חסם אותי שוב. שיהיה,  נחכה לשנה הבאה..