כדי להיזכר איך זה בכלל קרה, או התחיל, אני צריכה לדפדף קצת אחורה. המצב עם אמא השתפר בצורה שאי אפשר היה בכלל לחשוב שפעם כל מילה שלה היתה מעצנת אותי ולפעמים גם מביאה לידי בכי.

כמעט על כל דבר יוצא לי לדבר איתה, לא לשבת ולדבר, כי לזה באמת שאין לה זמן. לפעמים בבוקר, כשהיא מכינה את הסנדוויצ'ים, ולפעמים כשהיא מקפלת כביסה, ואני על המחשב ואז מספרת לה.

הרוב זה על הבית ספר. והיא אומרת שלפעמים הביה"ס שלנו הוא כמו קייטנה. (הסבר בהמשך...)

יצא לי לקלוט את זה, כששמתי לב שכשאני רוצה לפעמים לחוות את דעתי על נושא מסויים בכיתה אני מכניסה גם את דעתה של אמא שלי...

זה נשמע כמו הילדים הקטנים האלה אבל זה באמת ככה....

כדי להבין איך זה בכלל קרה, אני חושבת, שכל הצער והאכזבה, והעלבון הנורא שאגרתי בתוכי על אותה המורה שסיפרתי לה באותו זמן, הצטבר לכעס ושנאה עזה, עד כדי כך שאני לא מסוגלת לשבת איתה בשיעור.  

היא מלמדת אותנו שיעור קודש שעה אחת בשבוע, ואני לא מסוגלת לסכם. בכל שיעור, כשאני סתם מקשקשת ומשתדלת כמה שיותר לא להאזין (כי היא מלמדת על דרך של "פחד" וזה רק יכול לגרום לי לעשות ההיפך) היא שואלת אותי בציניות מטופשת "למי את כותבת מכתב אהבה?" בפעם האחרונה, הכנסתי את המחברת לתיק, הכיתה שתקה, ואז הישרתי אליה מבט ושאלתי אותה "מה?" הכיתה צחקה, והמורה...

אני שונאת את הציניות הפוגעת שלה, פוגעת בלי שהיא שמה לב אפילו. אני שונאת את הביטחון העצמי המופרז והמכוער שלה, שמרקיב את כל הפנימיות שלה.

אני שונאת את השיעורים שלה, את הדיבור שלה, את המסרים שלה, וכן... אני שונאת גם אותה.

פשוט שונאת.

עד כדי כך שונאת? מימי לא יצא לי לשנוא מישהו בצורה כ"כ עזה.  וזה כעס, זה כעס שנאגר.

רציתי לבקש פטור מהשיעורים שלה, אבל בכל אופן עוד מעט היא צריכה ללדת.

דיברתי עם עוד ילדה מהכיתה שגם נעלבה ממנה, שסיפרה שהיא רוצה ללכת לספר למנהלת, והמנהלת, שגם ככה לא אוהבת את אותה מורה, יכולה לפטר אותה מיד. ביקשתי מאותה אחת שלא תספר למנהלת, מהסיבה הפשוטה שלמורה הזאת לא יהיו את האמצעים לגדל את ילדיה ואני לא רוצה לסחוב את על עצמי את הידיעה שכמה ילדים בגללי רעבים ללחם, רק בגלל שאותה מורה פגעה בי.

(ומצד שני, מה עדיף יותר, עוד משפחה קצת יותר עניה, או כעס שיקטרג בעולם הבא?)

...

התחלתי ללמוד הלכות לשון הרע עם חברה. אומנם, זה לא כמו שהיה עם שין שנה שעברה, אז היינו דנים על כל הלכה, מביאים דוגמאות וכו'... עכשיו, עם החברה, אני צריכה לבוא ולהזכיר לה שעכשיו זה הזמן ללמוד, ובכיתה יש הרבה רעש... אבל נתגבר.

...

בשלישי, הייתי בכותל. תיירות יפניות צילמו מתפללות, וילדים רכים בני 4-5 עמדו ממש ליד המחיצה והתפללו שחרית. הם שרו ואמרו את המילים כ"כ יפה, עד שכמעט כל אישה הציצה לה מבין המחיצה בשביל לראותם. וכשהצצתי, היו אלו זעטוטים קטנים, עם פיאות ארוכות שמתנוענעות בקצב התפילה, ובתפילת שמונה עשרה, היו שקטים, דבר שלא מצוי בגילאים שלהם...

...

פינוי עמונה...

בסליחה ממכם, על הדעה שלי.

התמונות מעמונה הזכירו לי את המשטר הנאצי בזמן חורבן יהדות אירופה. הברזלים שהכו בהם, הסוסים שדרסו בהם, והעדויות שזיעזעו אותי עד כדי כך שלא יכלתי לשמוע יותר וסגרתי את הרדיו מיד.

המתנחלים, לעולם לא אבין אותם, ושוב סליחה ממכם, על התוצאות ועל אותו זמן של אלימות אינני מדברת, אלא על שורש הבעיה.

הפגנות והתבצרויות זה אחד הדברים שמכעיסים אותה דווקא מאנשים דתיים, שמאמינים ב-ה' ויודעים שהוא יכול להושיע אותם ולא אחר (האומנם לגבי אותם מתבצרים?)

הרי כוחו של ישראל ביד הלשון, ועכשיו... "כוחי ועוצם ידי"?! 

והרי את כל הכוח שהוציאו בהפגנו ובדיבורים כלפי הממשלה, היו יכולים להוציא על תפילה לקב"ה... 

והרי כבר מצאו צופן בתנ"ך על פינוי הגוש:

ועכשיו אני מוצאת גם על עמונה:

זה מדהים... עוד בנושא כאן

(18:00 בערב)

ועל אותו קסאם פתאום, שעכשיו אני שומעת עליו מהחדשות, שפינו אותם בשביל "שלום", ובעצם, דווקא באותו קראוון, אחרי שפינו אותם, הממשלה מקבלת "זבנג" בפנים.

...

זאת פעם שניה שאני רואה חדשות ובוכה פה. זה מזעזע.

"שוטר חוטף אבן בראש"

ונער חוטף ברזל בגוגולת!?

"תברחו מפה כי קיבלנו הוראה לשבור לכם את העצמות"

איך? אמא אומרת שהחייל שהכה היה דרוזי, אני אומרת, שהיתה זו מלחמת דת

משה רואה עכשיו את ההפגנה מביתו,

איתַי נקרע, אני יודעת בדיוק מה הוא מרגיש.

היו לי תכנונים לסיים את הפוסט באופטימיות...

-יופ-