"מה אתה עושה פה?"

"סתם, רציתי לשאול מה שלומך"

"כאילו שאתה לא יודע מה שלומי"

"אני באמת לא יודעת"

"אל תתימם."

"את לא נראית טוב, זה הגרון?"

"גם, קצת, הוא כואב"

"מה, שיעול?"

"כן"

"אני כ"כ שונא את זה"

"מה אתה לא שונא"

"אוי תפסיק להיות כזאת רעה. איכפת לי ממך ואת יודעת"

"ממש..."

"מה לא? תראי, איפה כולם עכשיו? רק אני באתי להיות איתך כשאת עצובה"

"אבל אני לא עצובה"

"אני יודע, זה רק הגרון. אבל אף אחד לא בא לשאול להרגשתך"

"הם יתקשרו, או יבואו. אתה תמיד מקדים אותם"

"ומה רע להקדים? הנה הבאתי לך משהו"

"מה?"

"רעיון. רעיון לסיפור"

"ואו, נחמד מצידך..."

"למה את כ"כ מזלזלת? חשבתי על זה הרבה זמן"

"אחרי שקראת כ"כ הרבה פתאום יש לך רעיון לסיפור!!"

"למה את צועקת"

"כי אני רוצה שתלך"

"שניה, תפסיקי רגע, בואי נהיה הגיוניים. מי קרא את זה אני או את.?"

"שנינו"

"את רואה, את פוחדת להאשים את עצמך. הגיע הזמן שתיתלי את האשמה גם בעצמך לא רק בי כמו תמיד"

"אני תולה בשנינו"

"יפה, אז קחי את הרעיון ותבני ממנו סיפור חדש. מה עם הישן?"

"אל תשאל אותי עליו. אני עדין לא סגורה על עצמי"

"לדעתי תשאירי"

"אבל אני לא יכולה"

"אפשר לחשוב, זה משהו שאת יצרת. תשאירי"

"אבל זה מסוכן"

"מקסימום תמציאי משהו שזה לא את"

"אני לא משקרת"

"אפשר לשקר על פיקוח נפש"

"את כ"כ טיפשה. מכוונת את עצמך לפי אחרים. אז מישהו יגלה, סו וואט?! זה משהו שאת יצרת וצריכה להיות גאה בו. זה כל הרעיונות שלך והדעות שלך ועכשיו את צריכה למחוק אותו בגלל דעות של אחרים"

"אני לא משאירה"

"נו, אז תעשי את זה"

"היום בערב."

"חח... רוצה להנות עוד קצת מהסיפור הזה.. הא?"

"כן, מותר לי. זה שלי, והיום בערב זה ימחק!"

"בטח, רוצה להתערב איתי?"

"מה כבר תיתן לי בתמורה? עוד רעיון מטופש לסיפור? או לבית שאפשר לעצב?"

"אולי... חחח"

"שתוק"

"...חחח..."

"צא! צא כבר!"

"אני לא יכול יקירתי, את יודעת את זה"

"אתה יכול"

"לא ולא.. אני תמיד נשאר איתך פה"

"אתה לא יוצא?"

"לא"

"אז אני מדחיקה אותך לצד"

"נו נראה אותך"

"לך."

"למענך, תמיד אשאר צופה מהצד"