כאילו מישהו נכנס לי לתוך המחשבות, גונב לי וגונב בי, ובכל פעם שאני אצלו, כאילו, הוא אני, גונב בלי בושה.

...

הפעם בזכר.

...

קבענו להיפגש באמצע הדרך, והיא כנראה, יצאה יותר מאוחר ולכן חזרתי הביתה. הדקה הזאת שחיכיתי, ההליכה המהירה הביתה כי כבר היה נמאס, המעיל הפתוח, אם היה לי את האומץ, הייתי חולף על שלושת הבנות האלו שהגיחו מן אחד הבתים, אומר להם שלום וממשיך. או אולי פותח איתם בשיחה על למה עברתי בית ספר ואיך עכשיו. אבל אני עברתי לצד השני של הכביש, מתחמק.

והן, בתינוקיות שבהן, יכלתי לשמוע אותן מתלחששות, "נלך אחריה", וכשעברו לצידי, עוד יכלתי לשמוע "אם היתה מסתכלת, אבל בעיקרון..." וכבר עברתי כביש שוב, וכבר לא שמעתי, וכבר כאב לי. בבית כנסת לבטח התלחששו ביניהן עלי, ובלילה, כשהלכו לראות את כל החברים בבני עקיבא, סיפרו שראו אותי.

כמובן.

ואולי, חשבתי, אולי יחשבו שאני לא שמתי לב, או לא הרגשתי טוב...

אבל מה הסיכוי שהן ידונו לכף זכות, ויחשבו על משהו לטובתי כשיש להן חומר מעולה לרכילות?

הולכות עם המחשופים וחצאיות הקצרות לבית הכנסת, וכבר ידוע (אין זה אפילו בגדר סוד) שהבנים והבנות מבני עקיבא כבר לא כאלה עקיביים ודתיים כמו שהתנועה דורשת. מתערבבים ביניהם ומפסיקים הריונות.

לומדות באולפנות ה"דתיות" שלהן.

...

התימניה שלי, שפה כיניתי אותה 'נוני' באמצע החופש, עברה לאולפנה.

מחר היא מתחילה את היום הראשון שלה, אחרי שאמרה לנו בעצמה שאי אפשר לעצור במעלה ההר, או שמחליקים מטה (כי הירידה תמיד מהירה), או שעולים מעלה, בקושי, ומגיעים לבסוף לפסגה (מטאפורה, למי שלא הבין)

...

זה התפתח לכיוון של פמיניסטיות, כשאני משאיר את הוויכוח לשתי אחיותי-זאת שאני שונא, וזאת הצעירה שילדה לפני כמה זמן.

זה הגיע להומואים, ולסביות, על שולחן שבת.

מ-פחד, שאלתי את אמא בקול, כדי שכולם ישמעו, אם יש עוד מנות, וכשאמרה שאין ברחתי למטבח, ולקחתי את הכדורים שלי.

אבא אמר, שאצל חרדים וערבים יש הומואים

ואחותי אמרה, שגם פרעה היה הומו,

אז זה לא קשור לאימהות שמלבישות את הבנים שלהם כמו בנות.

כבר לא היתה ברירה וחזרתי.

"וחוץ מזה", האחרת אומרת, "הומואים כבר קיימים עשרים שנה."

אני צוחק בלב על הבורות

"אולי עשרים שנה הם מחוץ לארון", השניה מתקנת ואני שותק.

אבל רק שתשתוק. זאתי שאני שונא ויושב לידה. רק שלא תגיד מילה. משהו.

"ואם הבן שלך הוא הומו" אומרת לאמא, זורקת פצצה וכמעט פוגעת. בי.

תשתקי. אל תגידי עלי.

אני מתחנן בלב.

ואז היא לוחשת לי "פסס" מביטה בי, קורצת, מסתירה ביד אחת את פיה ושואלת "היא יודעת?" על האחות השני, אני עונה שלא.

מישהו ניווט את השיחה לנושא אחר ולשירי ילדים, מכייוון שהקטנים החלו להתשעמם ולבכות ואני פיניתי את השולחן.

כששטפנו כלים, אמרה לי האחות (לא אותה אחת שאני שונא), שהיא צריכה לשאול אותי משהו.

וכבר חשבתי על תירוצים, אם תאמר לי שקלטה את אחותי אומרת לי משהו בין כל הויכוח הזה, ותשאל מה זה היה.

אך למזלי, היה זה נושא אחר לגמרי, ולא חזרנו לאותו נושא.

...

מחר תעודות.