לפעמים אני חושב שכבר מיציתי את עצמי בבלוג הזה.

בטבעי אני משתעמם בקלות מכל דבר, וגם עכשיו, כבר לכתוב פה, זה לא כמו פעם.

אני לא אוהב כשמסתכלים על מה שאני עושה בזמן שאני עושה, ועכשיו, עליי לבדוק בכל פעם, שאף אחד לא קורא את מה שאני כותב פה, למרות שידוע לי שאחי קורא פה כל מילה כבר ממזמן.

אני לא נכנס לישראבלוג כשיש מישהו בסביבה. והמחשב, נמצא במקום המרכזי ביותר בבית.

גם כשאני מדבר עם מישהו, או שולח מייל, או כל דבר אחר, אני לא אוהב כשמסתלכים, ובד"כ כל החלונות אצלי תמיד יורדים אחרי שימוש קצר.

אבל כמו שאני מכיר את עצמי, עוד אחזור לפה בעוד יומיים או שלושה ואספר את כל חוויות הימי עיון שאני הולך לעבור ביומיים הבאים.

זה קצת שונה הפעם, לא אותה התלהבות.

ד', אחת החברות הטובות ביותר, לא מגיעה בגלל שאין לה כסף לשלם על הימים ובצדק.

אם ההורים לא היו משלמים בתחילת שנה גם אני לא הייתי בא.

ובכל זאת, היא שמחה איתנו, ועזר לנו להכין, ואפילו באה אליי היום והכנו משהו לכיתה.

והיום.. מן יום מוזר שכזה.

מישהי הביאה צ'יפסר והכנו צ'יפסים נחמדים, חותכות ירקות ויושבות לאכול.

באמצע, מודיעים שדין סולקה מהבית ספר לתמיד ולא תחזור. היא בכתה. כ"כ בכתה. והורדנו לה צלחת צ'יפס גדולה כמו שהיא אוהבת, כמו שאז היינו אוכלות בקניון ותמיד היה נשאר, והיא שמחה.

והמורה, אותה מורה שאני שונא, היתה היחידה מבין כל המורות שדיברה איתה ועודדה אותה.

ופתאום, כל הכעס והשנאה נעלמו ממני, ולא יכלתי שלא להתרשם, שהיא עוזבת את הכיתה שלה לבד ובאה לדבר עם דין, כי דין עוזבת. לתמיד.

ואמא בכלל אומרת (אם התחלתי לצטט 'דברי אמא' זה כבר דבר טוב), שעשו לטובתו של דין, כי אז, במקום החדש, היא תלמד בהרבה יותר רצינות.

וכאילו כבר לא שמענו את שירי הפורים שהומשעו ממערכת ההגברה לכל בית ספר

חברתה בכתה, ואחרי זה שנינו דיברנו על דין, מרבות זכויות עליה, כשהמורה מאזינה מהצד.

ואחרי כמה דיבורים עם המורה על דין, כמו דבר כבר לא קרה, והכנו אוזני המן, וצחקנו איתה, כי יש בה תכונה מיוחדת לגרום לכועס לאהוב.

...

בכל בוקר כמעט אני רואה את אבא שלו. עטוף בטלית מעוטר בתפילין, הולך לבית כנסת, שומר עיניים גם ממני אבל יודע שאני שם. מהנהן בראשו, ומזכיר לי לאהוב את כולם כמו שהם.

...

והתעודה. התעודה טובה. הממוצא 8/9 שזה דווקא טוב ונחמד.

...

אתמול, כשהלכתי לאחותי, ראיתי בדרך שני ילדים מגודלים שמתנדנדים על הנדנדות. עלו בי מיד מטפורות שונות שחוברו לשיר יותר מאוחר. אני בספק אם מישהו יבין, ומבקש סליחה ממי שהשיר מעליב אותו.

(כל הזכויות שמורות- כדי שלא יגנבו שוב)

דרך

התעוררתי מפחד חיים.

וניגלו אליי בני אדם בחדר.

ואמרו לי לבחור קבוצה.

והייתי בקבוצה של אנשים קשקשנים

שציירו על הספרים שניתנו להם.

ובקבוצה של אנשים חלומיים

שמדברים על הטוב ורוצים בנוח.

והייתי בקבוצה של אנשים יפים,

שמסתובבים

ברחובות השוק,

וקוניפ פירות רקובים,

וחושבים שזה טעים.

והייתי

בקבוצה

של אנשים שומרי חוק, בוני שלום

רוֹצֵי סדר.

אבל בסתר,

הם סוחרים בשוק השחור.

ועכשיו, אני יוצאת מן החדר הזה

סוגרת את הדלת אחרי

מבטיה לפעמים דרך חריץ המפתח

ושואלת, מתי גם הם יצאו?

ועכשיו, בדרך לטרקלין,

אני פותחת דלת חדשה

של מקום חדש

מקום אחר

מקום של אנשים שונים

שכולם רוצים לטורפם ולחבקם

אבל נוגעים בהם בקצות האצבעות

כי הם לא כמותם.

הם לא קשקשנים, ולא חלומיים, ולא יפים

כי הם מסתובבים ברחובות השוק

וקונים פירות בוסר

שמתבשלים עם הזמן

וטעמם

כטעם דבש.

...

אני מקווה שלא אחזור, אבל יודעת שכן, לפחות יש לי את הכיוון, ושהדרך נכונה.

-יופ-