הייתי צריכה להסתנן לרופא שלי בשעה 4 ורבע. כי לא קבעתי תור. 

ומשם להמשיך לספריה, שעל הספר כתוב שהיא פתוחה היום עד 5 ורבע.

אבל, שתי דקות לפני שאני יוצאת אמא מתקשרת אליי ומבקשת ממני לחכות לה בתחנה עוד 10 דקות, ולעזור לה לסחוב את כל מה שקנתה מהשוק עד לבית.

ידעתי שבגלל זה אני אצטרך לבקש מאנשים שיתנו לי להיכנס לרגע לרופא, והם יתעצבנו עליי (בד"כ.) ולספריה אני אאחר, ויקבל קנס. ולא יהיה לי ספר לשבת.

אבל אמרתי לעצמי שבזכות זה שאני מחכה לאמא שלי, לא יתעצבנו עליי במרפאה ואני אספיק לספריה.

חיכיתי לאוטובוס של אמא, שאיחר. ועוד לא היה סיכוי לעבור את הכביש בגלל המכוניות. ופתאום, אמא מסתכלת לשמים, ומשם שומעים ציוץ ציפורים.

פעם ראשונה בחיים שלי ראיתי נדידת חסידות.

וזה היה אחד הדברים היפים שראיתי.

הן הסתדרו בצורה של משולש בלי בסיס, כשבאמצע צורה כמו של האות K, ובסוף המשולש כמה מהן יצרו צורה של כמעט O.

עמדנו, כל האנשים שרצו לעבור את הכביש עם ראשים למעלה, עד שהחסידות התרחקו להם.

אמא התלהבה.

וגם אני.

לבנתיים, חזרתי הביתה, הנחתי את כל השקיות על הריצפה ורצתי לרופא.

בדרך שוב ראיתי עוד להקת חסידות.

אצל הרופא, לא היה אף אחד ליד הדלת, וגם דף עם רשימת התורות לא הונח במקומו.

ישבתי וחיכיתי, עד שקלטתי שאין אף אחד מאחורי הדלת.

המזכירה אמרה שהרופא יצא לנפוש לו לשלושה שבועות ורק שבוע הבא הוא חוזר.

אני חושבת שזאת היתה הפעם הראשונה שלא התעצבנתי על הרופא הזה.

בד"כ אני מבקרת אותו כל שבוע, ודווקא בשבועיים האחרונים לא ביקרתי, כי הרגשתי מעולה.

ופתאום הוא לא נמצא. כאילו הוא ידע שאין לי כ"כ זמן בשבילו, ושגם ככה לא היה לי זמן להיכנס.

רצתי לספריה, השעה היתה 5 ועשרה. וגם האחיינים באו איתי, וחיפשו ספרים בשבילהם.

שמתי לב שאנחנו מושכים את הזמן יותר מידי, וגם הספרנית לא כזאת ממהרת.

כששאלתי אותה מתי הם סוגרים היא ענתה לי שב-6 ורבע.

רק אחרי שחשבתי על זה, הבנתי שהחסידות באו לרמוז לי משהו, הרי האותיות היו אותיות K ו-O'

ומיד כשראיתי את הצורה שלהם הבנתי שהיא דומה לאותיות.

כאילו באו לומר לי שהכל OK. ואני לא צריכה להילחץ.

ואני חששתי. אבל אמרתי לי בלב שככה ה' רוצה אז ככה יהיה.

וככה היה. הרופא לא היה, ואצל רופאה אחרת קיבלתי בקשה לבדיקת דם.

הסיפריה פעלה עד מאוחר, בזמנים אחרים, שהשתנו לאחרונה.

מחר בדיקת דם, שבוע הבא מתכונת באנגלית והמיקוד לדקדוק,

שבוע אחרון עד חופשת פסח.

ואני עייפה. אבל הייתי חייבת לעזוב הכל ולכתוב פה את ה"פתאומיות" בכל העינינים היום.

שבת שלום

(מעכשיו)