פיטרו את אמא מהעבודה.

כמעט חצי שעה היא ניסתה להסביר לי שכל העניין ממש לטובתה. שהיא גם ככה לא אהבה את האנשים במקום, ושהיה לה קשה להגיע, וגם עכשיו יש לה זמן קצת לבית.

בעבודה השניה שהיא עובדת היא תשקיע יותר.

היא שיכנעה יותר את עצמה, וכשכבר היה נמאס לי לשמע את אתם משפטים חוזרים על עצמם, ברחתי מהמטבח

בתירוץ של "יש לנו הרבה להספיק היום" והתחלתי לצחצח את הריצפה בחדר.

חצי משכורת הלכה.

לפני שנה בפסח הלכנו כל המשפחה למוזיאון. אמא מצאה שם איזו קשישה מחיפה שאיבדה את הדרך וליוותה אותה בכל המוזיאון מראה לה את כל היצירות.

מסתבר שהקשישה עברה את השואה בגיל שלי.

אולי כדי לנחם את אמא, מצאתי היום בתיבת דואר גלויה מאותה קשישה שמאחלת לנו חג שמח.

ואמא שמחה שהיא עדין זוכרת ומכירה לה טובה.

הייתי אצל אחותי לפי כמה ימים, שומרת על הקטנים ואוכלת איזה משהו במטבח. על המקרר נגלה דף עם כמעט כל שמות הירקות והפירות, והוראות לסמן כמה שצריכים. חשבתי שזה אולי משלוח, אבל בצידי הדף ראיתי שכתוב "קימחא דפיסחא".

זה לא שחסר להם. אבל לפעמים גם את כל הירקות האלה אין, ואת ההוצאות לחג הם מבזבזים על מצרכים בסיסיים לשני הורים ו-5 ילדים.

והם עובדים. אבל זה אף פעם לא מספיק. גם אם כל הצימצומים.

כולם עצבניים פתאום. גם אבא שמעמיס על עצמו שעות נוספות בעבודה כדי לחפות על המשכורת של אמא, ואמא עצמה על העבודה שהלכה, ואני שכל הבית תלוי עליי בנוגע לניקיון לפסח.

עם כל העצבים של היום, והצעקות שניסיתי לבלום (ולא הלך לי כ"כ), הבנתי שיותר מידי אנשים תלויים בי.

ההורים שלי-שאני אעזור בניקיון לפסח

אחיות שלי-שהן "צריכות בייבי-סיטר דחוף ואין אף אחד אחר". ובגלל זה גם נהרס לי חצי שבוע כי כל היום ישנתי.

חברים שרצו לדבר איתי ואני לא מספיקה להיכנס לרגע לאייסי.

מישהו שמחכה לשיחה איתי מיום ראשון ותמיד אני דוחה אותו על הסף (זה פשוט מגעיל)

לפני כמה ימים נקלעתי לבלוג נחמד והודעתי, במקרה, שנרשמתי. מאז אותו אחד מעדכן כל דקה.

מי שאני מדפיסה לה את העבודה, מתקשרת כמעט כל יום לראות אם סיימתי, ובין כל הניקיונות האלה צריך למצוא זמן להדפיס 30 דפים בכתב חרטומים.

נשברתי.

ידעתי שזה יקרה מתישהו.

חופש תמיד שובר אותי. לקום מאוחר, להשתעמם. לנקות לפסח. להתעייף. לשבת על המחשב. לקום מאוחר. להתשעמם וחוזר חלילה.

מחר צריכים לבוא המון אורחים בגלל שבת הגדול, שזה גם האזכרה של סבתא.

אבא הוכיח את הזדקנותו ובמשך כל השבועיים האלה הוא מזכיר לי (כאילו שאני לא זוכרת) שצריכים לבוא הרבה אורחים.

ושהבית יהיה מסודר. ושיהיה אוכל טוב. ושתמיד נקום לעזור. כי זה הצד שלו, ובצד שלו השוביניסטיות שולטת ולנשים אין פנאי לאכול בארוחה (כי הגברים רעבים, כאילו דא.)

הצד של אמא דורשים רק קולה, אורז או בשר על האש. ומהצד של אמא כולם צעירים, שניפגשים ביום העצמאות ומשחקים כדורגל ליד העץ תאנה מהפוסט הקודם.

וכל היום הזה, עוברים לי טקסטים שלמים בראש, שאם רק היה לי מחשב בחדר, הייתי כותבת את הכל.

אבל המחשב בסלון, סגור, ואמא משגיחה שאף אחד לא ידליק אותו כי צריכים לעזור לפסח.

ולפעמים הלחץ הזה מאוד מקשה.

היום התחיל עם "שמח תשמח" של שוואקי, ובקשה להקדיש את "מלך מלך" של מונה רוזנבלום לכל הבית ספר (כי לא היה למי להקדיש) אבל את השיר לא שמו ורק קראו את ההקדשה.

בשמונה נשכבתי על המיטה וקראתי בספר החדש שהביאו לי. אחי תירגל למטה שיעורים בסקסופון עם המורה הפרטי שלו, ובין כל המהומה הזאת סגרתי את הספר ונרדמתי.

קמתי אחרי שעה לאכול, לשבת פה, ולהעביר את מה שעבר. העצבים במיוחד.

שבת שלום