בליל סדר, אמא מחליטה להפוך עורה לפולניה, מעבירה עיניה ממני, לבן דוד (הדו), ולאחי-"אדם חכם זה אחד שעושה עם עצמו משהו, אדם שלומד, ולא יושב כל היום מול הטלויזיה או המחשב או כל היום עם חברים שלו וחוזר מאוחר הביתה (זה לבן דוד)" צחקנו.

בפסח עצמו ישבנו אני אמא והבן דוד במרפסת, מפצחים גרעינים ואוכלים עוגיות כשרות לפסח, ואז אמא שואלת "נו, מה עם שין?" אנחנו מדברות עליו, הוא התקשר אלי והתחיל לשבח פתאום, אחיו מתחתן...

הבן דוד מסתכל אליי לרגע וכאילו שואל שאלה לא מובנת. תערובות של שאלות אינסופיות או שזאת רק אני?

עולה רגע ללמעלה, וחוזר אחרי הרבה זמן. אני עברתי לקרוא ספר שהוא הביא לי "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" (למה שם כזה ארוך לספר?) ובסוף החג מסיימת את הספר, קבענו שאחזיר לו ביום העצמאות אבל אם כבר גמרתי...

הם הלכו.

אמא בשבת כועסת על עצמה שלא התעקשה שהם יישארו לשבת. אני משתעממת, מתחילה ספר אחר וגומרת שוב לקראת צאת השבת.

בראשון, שיעמום טוטאלי. ההורים נסעו לצפון, לי אין חשק לצאת. וכסף. נשארת בבית.

אוכלת את עצמי.

כל כך.

כואב.

בוהה באוויר ובוכה.

נכשלתי.

שוב פעם. כל פעם מחדש, אוכלת את עצמי על כישלון נוסף, בוכה, מתחרטת, אבל נכשלת שוב.

כמו תמיד.

ואי-אפשר לכתוב, למרות שידעתי שכתיבה תעזור לי (יכול להיות שהיה במצב הזה אפשרות לכתוב, [מטעמי הלכה] אבל לא כתבתי)

אחי חזר הביתה, נטל ממני את המחשב, ואני הלכתי לצפות בחלק השני של מדגסקר (כי החלק הראשון לא עבד).

שעמום יתר.

במיטה בלילה, אני לא מצליחה להירדם. בוהה באוויר ומתחילה לבכות, שוב.

אבל למה? אני שואלת ושום תשובה. למה באמת?

כ"כ שנאתי את עצמי, בכל היום הזה, למה אני לא יכולה להיות נורמלית? למה ללכת ברחוב ולהוריד את העיניים מבנות, ולמה להפסיק מחשבות מסוימות.

נזכרתי לרגע בפעמים שהייתי מתקשרת לשין ובוכה לו בטלפון על מחשבות וכאב, והוא היה שותק, מבין אותי כ"כ. אולי זה היה חוליית הקישור שבין שנינו, אותם בעיות, אותם תסבוכות, לו היו מקרים בישיבה, וכל אחד מצא מפלט אצל השני.

חשבתי אם לפנות ל"עצת נפש", אבל בכל פעם מחדש אני מזכירה לעצמיי לא לעשות את הצעד הזה, שהרבה נפגעו ממנו. ואולי בגלל זה אני כ"כ שונאת את הרב אבינר.

פתאום הבנתי ידידי, שהיה חסיד "נטורי קרתא" ו "תולדות אהרון" ועזב את הדת משום שהיה הומו.

עד שלא יעמדו במקומו לא יבינו אותו, ופתאום הבנתי את הגועל והשנאה העצמית, "איזו מין יהודיה".

הבנתי אותו. איך אפשר לפנות לאלוקים, לטוהר, ולהרגיש כ"כ טמאה.

(אולי יצא למישהו לקרוא את הבלוג שלו, ולהבין, בכל אופן, אני מעדיפה שלא לפרסם את הבלוג שלו בפרהסיה, למרות שכבר הרבה זמן לא עידכן)

אחרי בכיות נרדמתי ב-4 לפנות בוקר.

אולי כדי לשפר את מצב הרוח, הצלחתי להתגבר על עצמי יום אחרי כן, כשכולם הלכו למוזיאון, (אני מעדיפה ללכת לבד) אבל לא כ"כ התגאתי. שוב חזרתי על הסיטואציה של אמש, על הכאב.

רגע לפני החג השני, אני מגהצת חצאית ושין מתקשר.

כדי להעצים את הכאב, הוא מודיע לי שהוא וחברתו החדשה מתכננים להתחתן. הייתי בטוחה שהוא משקר לי או משהו, אבל אחרי כמה מילים, הבנתי שהוא באמת רציני.

"את תבואי לחתונה?" הוא שואל

"כן" אני עונה, והמחנק בגרון עולה אבל אני נושמת עמוק ושואלת אם אבא שלו מקבל אותה, "בהתחלה הוא לא קיבל, אבל אתמול הוא נפגש עם אבא שלה" הוא שמח.

"ומה עם הקטע של הבנים?" אני שואלת בשקט

והוא מסביר, שברגע שיתחתן, הכל יעבור. אני צוחקת לו בפרצוף על הנאיביות המטופשת שלו, והוא יודע, אבל שותק.

באמבטיה הדמעות מתערבבות עם המים, איך הוא הצליח להתגבר על עצמו ולעשות את הבלתי אפשרי, אבל למה כ"כ מוקדם? אני צוחקת לעצמי.

ופתאום כ"כ גאה בו, ושמחה בשבילו.

הרי הוא הצליח למצוא את האחת המתאימה לו, ולהתגבר על הכל.

סיפרתי לאמא, בגלל שהיתי חייבת לספר למישהו, ומיד ידעו על זה כל האורחים.

"ואת לא עצובה? זה לא הטריד אותך נפשית?" אורחת חסרת טאקט שואלת, ואני עונה שלא, להפך. שמחה בשבילו.

אני מצטרפת לאמא, ללוות את אותה אורחת, רק בשביל לדבר איתה על שין, לשמוע את חוות דעתה. כמוני.

עד כמה שהפוסט הזה מבלבל.

אני יודעת שלעולם לא אוכל לקבל את עצמי, אבל זה אולי עוד שלב, הרי אני חייבת.

אם לא אתמודד עם זה עכשיו, יום יבוא וזה יבגוד בי. (זה כבר עכשיו בוגד בי)

אבל זה קשה. לקבל את עצמך כמו שאת, לא לנסות להיות מישהי אחרת.

להתמודד.

בלילות, נביחות כלבי השמירה של הכפר הערבי הסמוך, השכנה שמה מוזיקה מזרחית בקולי קולות עד 3 בלילה, זוג חברים מדבר ממש מתחת לבית, מידי פעם מכונית עוברת. להצליח להרדם רק בסביבות 3-4, כל לילה, לבכות, לקבל. ולדעת שגם בכפר הסמוך, וגם אולי באחת המכוניות, ומסביב אליי יש עוד הרבה כמוני. וזה בסדר.

אתמול הסתכלתי על הלוח שנה, וראיתי שעוד שבועיים בדיוק יום הולדת 17.

פתאום אני גדולה.

Lord Raise Me Up

, from the ground

i have been here to long

See I been gone for so long where my mind been at
wont you please wake me up wont you please bring me back
daydream fantasy and my mind well asleep
eyes closed up from you with my mind heavy