6 ורבע בבוקר. מי היה מאמין שאני אעמוד בתחנה בשעה הזאת.

האוטובוס כרגיל איחר. וגם האוטובוס השני כמו תמיד.

רציתי לכתוב הכל במחברת, אבל מסביבי היו יותר מידי אנשים, אז העדפתי לחשוב.

השעה כבר היתה שבע וחצי. מבחוץ ראיתי את הילדים המוסלמים ממהרים לבית הספר (יש להם תלבושת ממש מכוערת), כיכרות לחם ובייגלה נערמים על המריצות הירוקות שלהם, ונעמדות באמצע הרחוב, מחפשות תיירים שיורידו מהם את העומס.

לכותל הגעתי יחסית מאוחר. תכננתי להיות שם כבר בשבע, אבל כמו שכתוב למעלה, האוטובוסים תמיד מאחרים בירושלים.

התמהמתי.

כ"כ הרבה בקשות. ולפעמים זה קצת לא נעים, כמה אפשר לבקש בלי לומר תודה כמו בן אדם?

איחרתי לבית ספר.

ה"חברות הטובות" רק שאלו איפה הייתי, כאילו שלא ידעו כבר לפני זה.

ציפיתי לאיזה 'מזל טוב' קטן, אבל הוא לא הגיע. רק מישהי אחת מהכיתה, לאה, החכמה הזאת, שתמיד יושבת לה בצד בפינה, כי הבנות שהיתה הכי קרובה אליהם עזבו אותה בשביל השבבינקיות, והיא בצידקותה שמרה מרחק מהם.

לדבר עם אחרות היא אוהבת רק מהכיסא שלה, הפינתי שבסוף הכיתה. ובזמן האחרון קצת התקרבנו, הרי שנינו איבדנו חברות, ושנינו מחפשות משהו לא מובן.

רק היא (מהכיתה) זכרה את היום הולדת, החמיאה לי על הגבות (שאחותי עשתה לי...), ועודדה את כולם לשיר לי משהו.

זה היה מבייש, אבל לא יכלתי שלא להודות לה בלב.

בבית, לא הזכירו כלום. עשיתי את כל המטלות שלי של יום חמישי (לקראת שבת),

והרגשתי ממש לבד.

קשה לי להסביר איך, כי אפילו לי עכשיו זה לא מובן.

זה בטוח היצר. הכנתי את עצמי לקראתו, ובכל זאת הוא הצליח לגבור.

דיברתי על הכל עם ידיד טוב, שהצליח להשכיח ממני הכל.

מוזר שרק מהידידים [שהיו וירטואלים] ושומרת איתם על קשר טלפוני, הגיעו ברכות.

לפעמים אני חושבת על זה, שמאוד מוזר, שדווקא אני, שמאוד אנטי נגד הציונות, נולדתי יום אחרי יום העצמאות...

ביום שישי החלטתי להבריז מבית ספר.

ותראו מה מצאתי בעיתון של שבת....

><

http://img163.imageshack.us/img163/719/10uy.jpg

(הקובץ גדול מידי, לכן אני לא שמה אותו פה בתור תמונה...)

ביום ראשון היו לי כמה הפתעות.

אמי נאלצה לתרץ למורה למה אני מאחרת הרבה, ואמרה לה שזה בגלל הכדורים וכל מיני, אבל זה לא נכון (וגם אמא יודעת) אבל היא תמיד להגנתי במקרים של מורות, לא משנה מה אני עושה...

בכיתה עשו לי מסיבת הפתעה כמיטב המסורת בכיתתנו. הביאו חטיפים, הוציאו אותי "בהסוואה" החוצה, ושלחו מישהי לומר לאותה אחת שאילצה אותי לבוא איתה לשרותים, שרוצים אותה דחוף בכיתה.

אז ידעתי.

יום לפני זה בטעות שלחו לי הודעה "לא לשכוח להביא חטיף להיום הולדת של יופ"

><

תגידו שהן יצורות? טוב הן כן... (וזה מה שמייחד אותן.)

אותו יום גם הציעו לי לנסוע לארה"ב לכל הקיץ

אני? אמריקה? לבד?

בהתחלה לא רציתי. הרעיון הוא לעשות בייבי סיטר על ילדים של משפחה חב"דניקית עשירה, או יותר נכון לעזור לאמא.

הם משלמים לי נסיעות וכל מה שמסתעף לזה, ואני חוזרת לארץ עם מעל 5000 ₪ ביד...

אבל אני אהיה שם לבד.

ומצד שני זה כיבוד הורים כי ההורים שלי מאוד רוצים שאני "אראה עולם" וכו'...

ומי שמכירה את האנשים הללו, היא חברה מאוד טובה של אמא, כך שלא יצא לי מזה רע.

אני אצא איתם ל"קמפים" ולטיולים שלהם...

ובקיצור אני אהיה מאוד מרווחת...

אבל עדין, זה מפחיד...

אתמול החברה הטובה של אמא, המתווכת, עודדה אותי קצת לקראת זה ובחנה את האנגלית שלי.

ועכשיו אני ממש רוצה ללכת,

ומחכה לתשובה מארה"ב שתגיע בימים הקרובים.

בקושי יש לי זמן לעדכן, ולקרוא אצל אחרים, הלוח מבחנים שלנו עמוס במבחנים, מתכונות, מגנים וחוצים...

עוד מעט שבת מחנה J