זה התחיל במוצאי שבת.

לא יכלתי להרדם במוצאי שבת בגלל אף סתום. עשיתי הכל כדי להצליח לנשום דרכו, לפחות בלילה.

אבל רק ב-5 בבוקר הוא נפתח ואני הצלחתי סוף סוף להרדם.

לבית ספר לא הלכתי.

אחרי שבועיים בלי הברזה ואיחורים - מותר.

למדתי הרבה לדיקדוק, הרי יש גמר בעוד יומיים.

אבל גם ביום אח"כ לא הצלחתי להרדם. אמא עשתה לי טיפול רפלקסולוגי ברגליים (כשלאמא לא היה כוח הייתי הולכת לפעמים לחברה שלה, אבל עכשיו היה לה כוח פתאום), והאף לא כ"כ נפתח, אבל השתפר מעט. והצלחתי להרדם הפעם ב-2 לפנות בוקר.

יום אחרי זה שוב לא הלכתי.

גם ככה היו לנו יומיים תרגול לקראת הגמר בדיקדוק, ולמדתי בבית.

אותו יום, אני הולכת לשמור על אחיינים שלי.

הקטן בן השנתיים, שפך שוקו ותה על החומר בדיקדוק שהבאתי לשם ללמוד.

עשה פעמיים במכנסיים (הם החליטו לגמול אותו מחיתולים), ובסוף גם כולם הלכו לישון ממש מאוחר.

הייתי הרוגה מעייפות, והיה לי עוד הרבה מה ללמוד.

ב-11 וחצי חזרתי הביתה.

ועד שנכנסתי למיטה, נרדמתי רק לשעה. בחמש בבוקר ישבתי והמשכתי ללמוד לדיקדוק.

המבחן היה קשה.

...

בכל הימים האלה, מאז יום שבת אפילו, אמא נהייתי עצבנית מידי, צועקת וצורחת עליי, כמו חיה.

ממש חיה.

אף פעם לא אמרתי את זה על אמא שלי, אפילו במקרים שממש הייתי כועסת עליה, אבל הפעם היא השתנתה לגמרי.

היא אומרת שאני לא מפעילה את עצמי ובגלל זה אני לא מצליחה להרדם.

אבל היא זאת שראתה שאני לא מצליחה להרדם בגלל האף! ובכל הימים האלה למדתי ויצאתי ושמרתי על ילדים, ונקרעתי מעייפות.

אבל לא, היא בדעה שלה.

והכי מעצבן, שכשאני מנסה להוציא מילה מהפה, היא לא נותת לי לדבר, צועקת עליי.

...

ביום שלישי, ביקשתי להשתחרר אחרי המבחן, כדי לחזור הביתה לישון, אבל המורה הוציאה את כל כעסה עליי, שאני מבריזה הרבה,

אבל שבועיים וחצי לא הברזתי.

היא מנסה להראות לי את היומן הכיתתי ושתינו יודעות ששלוש דפים אחורה ריקים מסימונים.

לדין שאחרה, היא לא נותת לעשות מבחן, וללאה, הגיעה באיחור לעשות את המבחן, למרות שאחיה התחתן לילה לפני.

אבל למורה לא אכפת. שתיהן לא יכולות לעשות.

...

הבית ספר שלי השתנה לגמרי. פחות חזק כמו שתמיד היה. הבנות בכיתות י' ו- ט' ממששות את מדבקות ה"פרחות" שרוב הסמינרים לחוזרות בתשובה הדביקו עלינו.

פעם זה היה ה-בית ספר לחוזרות, היום זה עוד אחד מהאוסף.

...

כשחזרתי, אמא קידמה את פני בצעקות שאני צריכה להישאר בבית ספר, אבל לא יכלתי לשמוע כלום ונרדמתי.

כשקמתי, היא הלכה לעבודה, וחזרה שוב עצבנית.

את כל רוגזה הפילה עליי, ואני רצתי לחדר ובכיתי.

נרדמתי מכאבי הראש של הבכי הסתמי. באחד בלילה התעוררתי כדי לאכול ולקחת את הכדורים שלי.

...

יום רביעי, אתמול, היה הקש ששבר.

קמתי עם כאבי ראש של יום אתמול.

קיבלתי במבחן בדיקדוק (על שם עצם) - 67.

שבוע לפני זה, במבחן על הפועל, קיבלתי 82.

השם עצם תמיד היה לי קשה.

רוב הסיכויים שאני לא עוברת את החוץ בדיקדוק.

הוא הכי קשה לי.

ואם לא אעבור אותו, אני לא מתקבלת כמעט לשום מקום אחרי בית ספר.

...

קבעתי עם חברה דרך האיסי, שניפגש בעיר.

אני קצת אחרתי, ברבע שעה, אבל גם כשחיכיתי לה עוד עשרים דקות היא לא באה. ובד"כ היא מחכה.

אין איך להשיג אותה, אין לי פלאפון ובבית אין טלפון.

לא רציתי לבוא בגלל כאבי הראש, אבל באתי רק כדי לא להבריז לה, והיא הבריזה לי.

חזרה הביתה.

אמא מקדמת פני ב-"אמרתי לך לא ללכת" (בצעקות).

כשאבא מגיע, היא מספרת לו על הציון במבחן, על ההברזה, והוא טוען שזה בגלל שאני הרבה במחשב.

וזאת שטות אחת רצינית.

אני לא יודעת מה עובר עליהם, אולי בגלל כל המניות המטומטמות שהם משחקים איתן כמו ילדים קטנים, ומי שהכי סובל מזה זה אני ואחי.

כשרציתי לפרוק את כל הכאב עם מישהו באיסי, היא איימה וצעקה, ואני ישבתי מול המחשב, והתחלתי לבכות כל כך.

יצאתי בלי שום אזהרה מהמחשב, ורצתי לחדר לבכות

בחדר לא הפסקתי.

הכאבי ראש גברו מרגע לרגע,

בתיק מצאתי במבה שקניתי ולא פתחתי, והיא עזרה לי פחות או יותר לאכול ולהרגע.

אחרי שגם אמא נרגעה, צופה באילנה דיין ותחקירים, אני נכנסת לפה, ורושמת את הפוסט הקודם.

איכשהו נרדמתי.

התעוררתי ב-12 וחצי לאכול ולקחת את הכדורים, וגם היא פתאום מתעוררת.

פתאום אני מוצאת את שנינו יושבת על הספה בסלון ומסכמות שאני עוזרת לה לסדר את הבית, בתנאי שהיא מכינה אורחת צהרים כ-ל יום ומפסיקה לצעוק כמו חיה.

היא לא מכינה ארוחות צהרים, ואני ואחי תמיד מאלתרים משהו. אני לרוב אחראית על האוכל בבית, באצמע שבוע.

ואם היא המכינה, אז פעם-פעמיים בשבוע, ותמיד שניצל/מקרונים/מרק.

היום, מגן באנגלית אני שוחכת מילון, מתקשרת לאחי שיקפיץ לי, והיא על הבוקר מתחילה לצעוק עליי שאני לא אחראית, ושהוא לא יביא לי ושאני אתקע בלי מילון.

נכנסתי לשרותים בבית ספר השתדלתי לא לבכות, אבל זה יצא.

בסוף הוא הגיע, אני נרגתי, והמגן, שבכלל לא למדתי אליו, הוא הלך די קל.

בבית, אחת החברות שלה באה להרגיעה את רוחה. ולומר שאני ילדה טובה.

סידרתי את החדר, שטפתי את הסלון (כמו כל יום חמישי).

היא נרגעה קצת.

הלכה לנוח והתעוררה לבית נקי כמו שהיא אוהבת.

...

אני לא אוהבת את הפוסט הזה, לא העברתי את מה שרציתי. את הכאב במדויק.

סתם פוסט סתמי וארון יתר על המידה.

בתקווה לשבת רגועה יותר,

-יופ-