"בואי נתפלל מנחה" היא חצי אומרת חצי שואלת.

ומנחה? למי יש כוח עכשיו. כבר חודש בערך שלא התפללתי מנחה, וחם. אפשר להשתגע רק מלעמוד חמש דקות בחום הזה. מילא, בבוקר, כשנעים. אבל עכשיו? בצהרים?

נטלתי את הסידור והתפללנו יחד. יחידות. פתאום כל מי שהתפללה במשך השנה נטשה את התפילה הזאת לטובת שיחה קולחת מול המזגן.

ורק היא לא נוטשת.

בתפילה אני לא יכולה שלא לחייך ולהודות על הפלא הגדול הזה- שמצאתי סוף סוף מישהי שמתאימה לי. ששתינו מחזקות ומבינות אחת את השניה, יש לנו כל כך הרבה במשותף.

איך הייתי עיוורת עד עכשיו?

יום לפני זה, שתינו לומדות יחד למגן בדקדוק.

קשה לי ללמוד עם חברות. הלימודים תמיד התחלפו בנושאים אחרים, ורק באוטובוס חזרה הביתה הייתי לומדת.

ופתאום אנחנו יושבות ולומדות יחד. ממש לומדות. משוות תוצאות, בודקות, ומקוות להצליח.

יחד.

ולפעמים, זה קצת לא מתאים שליד הילדה הצנועה הזאת, אני אכנס בכיתה לשיחות שסובבות סביב בנים, "האלופה", השיר החדש של שאקירה, ובגדים של קסטרו.

ומה יקרה בעוד שנתיים? כשאני כבר אהיה בסמינר חרדי לגמרי ולא תהיה אף אחד שמדברת על בנים, טלנובלה חדשה, שירים של שאקירה ובגדים מקסטרו?

עכשיו אני לומדת לבלום.

...

בגלל מים מזוהמים מרמאללה, חצי ירושלים סובלת מיתושים. הם בכל מקום. אני צריכה לקום באמצע הלילה כדי להימרח שוב בתכשירים נגד יתושים. זה נוראי.

(משום מה כולם חושבים שזה רק ברמות, זה גם מגיע לגבעה הצרפתית[!])

...

בעקבות מסה שפרסמתי בבמה, מישהי שקראה אותה, היתה בטוחה שאני בת הרבה יותר מ-17. זה מחמיא.

התחלתי בזמן האחרון לצייר הרבה. להעתיק אנשים ולצייר אותם בתנוחות מסויימות, שאף פעם לא חשבתי שאצליח.

...

פה היה אמור להיות פוסט-תסכול בלשון זכר, שכתבתי לפני יומיים, כשעוד הדקדוק הלחיץ אותי כל כך, ומאתמול אני יכולה לשכוח ממנו לשבוע וחצי. עד החוץ.

המגן היה סביר. אני מאמינה שאקבל מעל 70.

החלטתי לפרסם בסופו של דבר את הפוסט שהיה אמור להיות פה, שגם קטעתי אותו באמצע. ובכל זאת חשוב לי שיכתב.

...

- - - אני מתפלא על עצמי איך אני לא בוכה. זה מוזר.

אני כותב בזכר. סליחה. פתאום זכר.

לפני מי אני מתנצל?

אני מרגיש נורא בזמן האחרון.

סתם פוסט פריקה. כמו איזו פאקצה בת 14.

בא לי לבכות. לצעוק. אין לי על מי. כל כך נורא. כל היום כעסתי על אמא.

רציתי לכתוב פה, על שבועות. על איך שגילינו קן יונים אצלנו בחצר, וראיתי איך היונה מאכילה את גוזליה, אותו רגע קראתי תהילים, בדיוק בפסוק של "מי יתן לי אבר כיונה אעופה ואשכונה" ופרק אחרי זה- "למנצח על יונת אלם"

רציתי לכתוב, שבשבת התעוררתי מוקדם, וראיתי על ענפון קטן, זוג ציפורים שחורות, שמעבירות אחת לשניה את ארוחת הבוקר שלהן-תולעת קטנה. עד שהזאת נופלת מטה, ושתיהן אחריה. אחרי זה לא יכלתי לראות יותר.

אני כותב משפט ומוחק, כותב ומוחק.

כמעט והכרתי מישהי. זה יכל לצאת דווקא נחמד, אבל פתאום הכל נתקע.

וזה לא שאני עצוב מזה.

כי עוד לפני זה הרגשתי רע. - - -

...

><

...

עד לפה.

לבנתיים הכל טוב.

 .