עייפות.
העיניים שלי אדומות. הראש כואב.
החוץ באנגלית היה אחד הקשים, בהתחשב שישנתי רק ארבע שעות לילה לפני.
אחותי בקשה ממני בייבי-סיטר, ואני חשבתי שאם כבר אני טובה באנגלית, זה בסדר לבוא.
דין, שבמקרה היא גם שכנה של אחותי באה ללמוד איתי ביחד, אבל אני כל הזמן התעסקתי בילדה שלא רצתה להרדם ולהתקרב לדין.
היא ישבה וקישקשה על הדפים שלה, מתכננת כל רגע ללכת
ואומרת שאני עדינה מידי.
במקום לומר לה שזה בגלל שאני מנסה להרדים את הילדה, אני מרכינה ראש וממשיכה לנדנד את העגלה. בלב- נחלים נחלים של דמעות.
בקושי דיברנו ביננו, ואם כן השיחות נתקעו איפשהו.
אני יודעת שזה בגללי.
אחרי שאני מצליחה סוף סוף להרדים את הילדה, שנינו יושבות ולומדות, אבל לה כבר נגמרה הסבלנות, והיא אחרי כמה דקות נמלטת ממני איכשהו וחוזרת הביתה.
קיוותי שנדבר, שנצחק, כמו פעם.
היא הביאה לי כתבה על גד אלבז שהיתה ב-7 ימים, סיפרה על אחותה שמזניחה את הבנות שלה, ושהיא הולכת לחדר כושר.
אני סיפרתי על התקופה האחרונה עם מ' ו-ד', והיא הוכיחה אותי על דברים קטנים, שאם היה לי אומץ להסביר לה, היא היתה מבינה אותי.
אבל איכשהו כל משפט נתקע, וחזרנו לתרגל באנגלית.
אני יודעת שזה אצלי. שמשהו תמיד נתקע בשיחות. שאני לא מסוגלת להמשיך. ואולי אפילו לא להתחיל.
יעידו אותם אלו שהתחילו לדבר איתי באיסי, ותמיד הכל נתקע איפשהו, או שאני אמרתי שאני חייבת ללכת, אבל לא באמת הלכתי.
פחדתי.
לפעמים, כשבאמת היה לי את האומץ לצחוק ולדבר עשיתי את זה.
אבל לפעמים.
אחותי הגיעה ב-1 וחצי בלילה, כשחצי שעה לפני זה הילדה מחליטה להתעורר, ואני נרדמת ל-5 שעות בלילה.
וב-6 וחצי בבוקר, כשאבא מחזיר אותי הביתה רגע לפני שהוא הולך לעבודה, הוא מלמד אותי את הכלל הכי חשוב בחיים-לאף אחד לא איכפת ממני, כל אחד חושב על עצמו.
וזה קרה עם אחותי, ועם מ' ועם ד', ועם אותה אחת שהבריזה לי, ורק אני תמיד מחפשת לעשות טוב לאנשים כשאני לא מסתכלת על עצמי.
אני חווה את זה על בשרי, כשאחי מחליט לעכב לי את כל הבוקר כשהוא נתקע במקלחת לחצי שעה. ולא אכפת לו שיש לי היום חוץ באנגלית, ושישנתי בקושי 5 שעות.
רציתי לצעוק לו שיגמור (תרתי משמע) אבל לא להביך אותו. אז שתקתי. וחיכיתי. ואיחרתי. ועשיתי את החוץ סחוטה מעייפות.
אבל סתם ככה הוא היה קשה.
אולי בגלל זה כל כך אהבתי את הספר של "גשר צר". שבו הסבא מנובהרדוק הפקיר את כל כולו.
-
חזרתי לישון ב-12 בצהרים עד 6 בערב, כשאני מקימה את עצמי בכוח מהמיטה.
אני חושבת שזה מונו. גם אין לי כוח לאכול, רק לישון.
(בדיקת רופא ביום רביעי).
כמה דקות לפני שהבוחנת נכנסת, מישהי שמה את השיר "אנחנו מאמינים" של פריד, ואני עובדת על עצמי שבלי לחץ.
בלי עצבים.
אז אני עייפה, וכועסת שאני קצת לבד בזמן האחרון, אבל הוא יעזור לי.
אני לא מבינה איך המורה הגישה אותי על 95. אני לא אגיע ל-90.
-
אחרי חודש וחצי בערך שלא דיברנו, התקשרתי סוף סוף לשין.
כששאלתי אותו מה עם החתונה, הוא ענה שמצב לא רציני. ואיפשהו ידעתי.
(וגם הוקל לי).
רציתי לכתוב פה הרבה, על עצמי, ועל הרגשות לאחרונה.
על הטעם שהולך ונאבד לאט לאט.
ובכל השעות המעטות שהייתי ערה היום, היתה לי עליה רוחנית די רצינית.
בשבת קיבלתי על עצמי לא ללכת עם גרבים בצבע רגל.
'ישראל בטח ב-ה' עזרם ומגינם הוא.
אנחנו מאמינים בני מאמינים,
ואין לנו על מי להישען,
אלא על אבינו שבשמים
הלכתי לישון