את הקטע הבא כתבתי בכתב יד, על מחברת לפני כמה שעות, כשלא יכלתי לגשת לכאן, והחלטתי להקליד את הקטע.

אני רוצה לכתוב הכל על ניר.

או בבלוג, במחשב, אבל אין לי מספיק פרטיות לכתוב בו, כרגע.

אנשים שאני לא מכיר, כאלה מפחידים, החלו לבוא אלינו הביתה.

ביום חמישי מישהי דיברה עם אמא ואז ישבה ובכתה בחצר.

אני רוצה לכתוב הכל על ניר,- על המפנה שחשבתי שהגיע שהגיע אבל עזב, על הקונצרט של אחי, ועל כל הדברים (זה רק שניים...) שקניתי השבוע, ואת שניהם נאלצתי להחליף משום מה.

אני רוצה לכתוב על החברות שכבר אינן, על השמחה שהיתה שבוע שעבר ועל העצב שנפל עליי לקראת סופו.

ועכשיו.

אני רוצה לכתוב על הדמעות שלא יוצאות;

על העברות שעשיתי,

על שטויות שחשבתי.

ומנגד- על האנשים, כלומר איש או שניים, שהכרתי בזמן האחרון.

האחד סופר (כך אני טוען) והשני חי. פשוט חי.

והוא זה שגרם לי לצאת כ"כ החוצה פתאום להשתחרר מהבית,

ולהבין שבכל זאת אני לבד.

למה?

אני רוצה לכתוב, אבל רק רוצה וזה לא כתוב במלואו.

אני רוצה לפגוש אנשים חדשים, או אנשים שכבר שנתיים אני מכיר, אבל אין לי את האומץ לעשות זאת. (=לפגוש אותם)

אני פוחד.

מעצמי פוחד.

ומה הם יאמרו עליי? ועל המראה שלי? הרי הכל כ"כ שולי ובכל זאת...

אפילו בטלפון אני לא יכול להוציא שיחה שלמה, או משפט מובן, או...

אני כל הזמן צריך להסביר את עצמי, ולהתפלסף על מי שאני

ולהוכיח לעולם שהכל טוב איתי, במקום להוכיח את עצמי. לעצמי.

למרות שאני עושה את זה כמעט כל יום.

אני רוצה להשתנות!

שחר,

אתה מדבר איתי עכשיו, ואם אבא לא היה פה רואה טלויזיה מאחורי, הייתי בוכה מול המסך.

גם עכשיו דמעה אחת או שניים.

תודה שאתה פה.

ומבין אותי כ"כ. ומעודד אותי.

וגורם לי להקליד "חחח".

ואתה אף פעם לא תאמר "מה אני אגיד לך" שזה המשפט שאני הכי שונא, במיוחד כש-מ' או ד' אומרות אותו.

אני לא יודע למה כ"כ זכיתי להכיר מישהו כמוך.

תודה.