אחרי שבועיים חוותיים ושונים, שלא מוכרים לי,

הלכת לעבוד, והשארת אותי לשלושת ימי התמודדות.

לבד.

בדיוק כמו הפעם הראשונה כשהכל התחיל, לפני שבועיים.

יום שלישי.

לאחי היה קונצרט סוף-שנה, ואני הייתי צריכה 'תיק יציאות', ואזרתי אומץ ויצאתי לקנות לבד.

לבד פרושו, עם הדעה שלי, בלי הישענות על דעה של אחרת, מה שאני אוהבת, ולא מה שהחברה מכתיבה.

וזה היה קצת מפחיד, כי אני רגילה ללכת תמיד ביחד.

ובכל זאת הלכתי לבד, ומצאתי תיק שאני אוהבת, ואפילו אמא היום "גנבה" לי אותו לעבודה.

זה היה באותו היום שגם קיבלתי את המצלמה. ולא הפסקתי לצלם.

למרות שאני שונאת מוזיקת ג'אז, הלכתי לקונצרט. ההורים היו באזכרה ואני כ"כ רציתי ללכת ולצלם.

(http://img456.imageshack.us/img456/4057/mmmmmm3xo.jpg)

אחרי זה, ישבנו אני ואחי יחד ואכלנו צ'יפס עם פחיות שתיה. אני מראה לו את הקטעים שהקלטתי, הוא מתרגז שלא הקלטתי את הסולו.

דיברנו הרבה.

אח ואחות.

חזרנו הביתה שעתיים אחרי שנגמר הקונצרט.

עייפים ומרוצים.

יום אחרי זה, אני קונה את הקרוקס (שנאלצתי להחליף שבוע אח"כ) ובמכונית חזרה, שינייד או'קנור מתנגת ברדיו, כשאצלי בדיסק בבית, דווקא השיר הזה קופץ.

ביום חמישי, החוץ בהבעה שעבר מאוד טוב.

בראשון, המדריכה התחתנה, היום בו הודיעו לדין שהחליטו לנתק את אותו אחד מהמכשירים. (היא בסוף לא נכנסה לבית הקברות)

ובמשך כל השבוע הזה, אני יוצאת מהבית, לקניות או לבילויים, לבד או ביחד- עם אמא או עם מ' -ד'. כי אני הרי לא יכולה לשנות אותן, ככה הבנתי ממך.

וכמעט התחלתי עם מישהי, עד שנזכרתי ש-מ' ו-ד' איתי.

בקושי למדתי לחוץ בדקדוק, והמורות נכנסו באמצע ואמרו שהשנה יש לנו חוץ קל.

והוא באמת לא היה קשה. אני חושבת ש-די הצלחתי בו. לא הייתי צריכה לפחד יותר מידי.

(למעוניינים, אם יש, כך נראה החוץ ה-"מאיים" הזה - 1,2,3,4,5,6,7,8,9.)

יצאנו לחופש מיד אחרי החוץ.

וביום שישי נלקחה ממני המצלמה, שהקפיצה אותי מעלה. תרתי משמע.

אתמול הייתי באזכרה של סבא ז"ל. מהמושב הסמוך, מישהו התאבד, וברצועת עזה, נרצחו שני חיילים, ואחד אחר נחטף.

הבאנו לכל הכל, ובכל זאת זה לא מספיק?

........

- העזתי לתת לבן דודי את הדף שלי ב"במה החדשה" ומישהו אחר אפילו נרשם ואהב את רוב היצירות.

- הורדתי את הדיסק החדש והמעולה ביותר של אודי אולמן. כבר הרבה זמן שלא שמעתי מוזיקה טובה כ"כ. מין שילוב של שוואקי (מוזיקה חסידית) עם רוק פופ.

- ואני חושבת בזמן האחרון, על מצעד הגאווה עם ללכת או לא? ומצד אחת זו הזדמנות טובה לפגוש אנשים שאני כבר שנתיים מדברת איתם, ומצד שני אני כ"כ רוצה..

ואחותי החרדית, היום אומרת לי כבדרך אגב, "עוד מעט מצעד התועבה" ולי מיד מזדקפת שאלה בלב-אולי היא יודעת?

איכשהו הגענו לאותו יום, שדימו אותי לאחיין שלי, ושאבא גרש את אחותי מהבית, ושאמא שתקה (הרי לא כתבתי שם על מה שאמא אמרה, כי היא לא אמרה כלום) והיא טענה שכל זה אומר מצידם, שאני מכוערת, כאילו יש לי צלקת ענקית על הפרצוף.

"ואת לא מכוערת" היא איננה מבינה, בתמימות מסויימת. "הם כל הזמן מראים לך שאת מכוערת אבל את לא"

בדיוק כמו שאתה אמרת לי לפני כמה ימיים, היחיד שראית תמונת-פנים שלי אי פעם, ואני טענתי "מכוערת" ואתה התעקשת שלא.

ואני יודעת שאתה אמיתי.

- התחלתי ספר חדש של זריצקי, בכיתי כבר בפרק הראשון, אחרי שבוע וחצי שלא בכיתי, לפחות אני בוכה מדברים טובים.

- בדרך לא דרך, נוצר קשר ביני לבין חברה טובה מהיסודי.

- והתחלתי לחדש קשרים.

ואתה, מחר חוזר.

לא בדיוק חבר, ולא ממש ידיד, רק מישהו שמאוד תומך בי דרך האייסי שבזכותו אני לומדת סוף סוף

לחיות.

תודה.

נ.ב. אני כנראה לוקחת הפסקה קצרה מהבלוג.

לא העברתי את הכותרת, כמו שרציתי. על הביחד ועל הלבד.

ופרטיות, בגלל שאחי כל הזמן בבית-אין.

-יופ-