זה הולך להיות פוסט ארוך במיוחד...

ראשון.

מדריכה חדשה. קורס קיץ בבית ספר.

כמידי שנה, בית הספר שלנו מחליט לעשות קורס קיץ, כלומר, באים לבית ספר שלושה פעמים בשבוע במשך שלושה שבועות, ויש פעילות, בריכות, ודברים כאלה, בד"כ משעמם. וחייבים להגיע, ולכן זה כ"כ מעצבן.

השנה, בגלל שאני לוקחת את הכדורים, אסור לי להיות בשמש, ואני מעדיפה גם לא ללכת לבריכות, ולכן (בשימחה ובששון) אני "פטורה" מחלק מהפעיליות.

ביום ראשון זה התחיל, הכרנו את המדריכה החדשה שלנו. אבל, כשהסתכלתי על הידיים שלה, ראיתי שהן פשוט חצי לבן, וחצי חום. כאילו וקילפו לה חלק מן העור.

אבל לה, זה לא הפריע, היא המשיכה לדבר איתנו, לספר לנו על עצמה ולשמוע עלינו. כמה בנות הסתכלו בחטף על הידיים, אבל שתקו.

כמה אומץ היא צריכה לאגור בשביל להופיע מולנו ומול כל הבית ספר, להציג את עצמה, ולא להתבייש?

זה היה סיפתח טוב לשבוע הזה.

בערב, הלכתי לקונצרט האחרון של אחי.

שם, הקלרינטית היפה שאני תמיד אוהבת לשמוע ולראות, הופיעה בפעם האחרונה. עכשיו היא כבר בוגרת. ועוזבת לטובת הצבא.

לא הפסקתי להסתכל עליה במשך כל ההופעה. היא היתה מולי. יודעת בדיוק מתי להיכנס לקצב, מתי לצאת. דרך הקלרינט היא מדברת. אפילו צועקת לפעמים.

היא מוציאה את כל כולה.

פעם אחרונה איתה.

שני.

עבודה רגילה עם ההדפסות.

שלישי.

9 בבוקר. בלובי של אחד מבתי המלון בירושלים. תיירים אמריקאים שהגיעו לשבוע לארץ, ואני אחראית על הילדים שלהם, לוקחת אותם למיני ישראל.

היה להם שם משעמם. כי הרי מאוד חם, ולהסתכל על מוצגים שהם אף פעם לא היו שם, גם זה משעמם.

ישבנו איפה במשחקיה. דיברנו הרבה. פתאום האנגלית שלי כ"כ מתגלגלת מהר.

הילד הקטן, בן השמונה, השתעמם מלשחק בלגו, ומזל שהיה לי בפלא פון את השירים של מתיסיהו, כשהבאתי לו לשמוע, הוא התחיל לרקוד ולעשות הליכת ירח.

ולהצחיק אותי.

משם, חזרה לירושלים, לגן סאקר.

איכשהו, אני מכירה שם שתי בנות, אחת בת 16, השניה בת 14. התחברנו מהר.

את הילדים השארתי עם הילדים הישראלים שבאו איתנו למיני ישראל, ויצאתי לסיבוב עם שתי החדשות שהכרתי.

מפליא אותי לראות שהכרתי אותן כ"כ מהר ובקלות. בלי פחדים משונים, פשוט לדבר. לשאול באיזה בית ספר הן לומדות, ולפתח שיחה.

זרקתי את הכדור הראשן, הן תפסו אותו, והחזירו לי.

אחרי זה, שיכנעו אותי לעלות יחד על המגלשות הענקיות והחדשות שבגן סאקר.

"אז מה אם כולם פה קטנים, אפילו האימהות עולות"

ועלינו. והיה נהדר.

וההיכרות הקצררה הזאת [של שעה] נתנה לי כוח להמשיך לתקשר עם אחרים ולא לפחד. ולא להתבייש.

הרווחתי ביום הזה 220 ₪.

רביעי.

להסתובב עם מ- ו-ד' בתל אביב, יכול להיות הדבר הכי משעמם ומעצבן בעולם. ד' היא אחת שתמיד מתלוננת, ו-מ' שקטה מידי.

אבל, אני לא יכולה לשנות אותן, ככה הן יישארו עם התכונות האלו תמיד.

אני יכולה במקום זה לשפר את עצמי, ולקבל אותן איך שהן למרות שזה קשה לי. ולכן הפעם הנסיעה לתל אביב היתה הרבה יותר כייפית מהפעם הקודמת ואפילו מהפעמים שאנו יחד בירושלים.

קנינו יחד בגדים, ואחרי זה נסענו לפסטיבל הלטיני.

אני יודעת שזה נשמע מוזר פתאום, שאני הדתיה הולכת לפסטיבלים מלאי הטומאה האלה. אבל ד' ביקשה מאוד ואני אמרתי לה מקודם בסדר, בתקווה שהיא תשנה את דעתה או תשכח מזה.

ניסינו אני ו-מ' להניא אותה מהרעיון, אבל היא ביקשה הרבה, ולכן רק עמדנו שם ולא עשינו כלום.

לא נראה לי שלמישהו היה אכפת שהיו שם דתיות.

לי זה הפריע. מאוד. ניסינו אני ו-מ' לצאת משם כמה שיותר מהר.

ראיתי שם דראג קווין בפעם הראשונה בחיי. הוא/היא היה/ היתה מכוער/ת. (מגעילות אותי התחפושות האלו)

יום אחרי זה ד' התלהבה מהחותמת שעל היד שלה ואני ו-מ' מחקנו אותה מידינו במהרה.

כשחזרתי הבית, במייל, הידיד החסיד-חרדי לשעבר (שחזר בשאלה בגלל שהוא הומו ורק מי שבדרגה שלו יכול להבין אותו), שולח לי מייל שהחבר שלו זרק אותו אחרי שנתיים וחצי ביחד.

הייתי בהלם.

הוא בנאדם מיוחד כ"כ. הידיד. ידעתי שהוא חזר לכתוב ביומן שלו ועכשיו קראתי את כל הקטעים האחרונים.

הוא קרוע. יושב בבית ולא עושה כלום. ולחבר שלו לא נראה שכל כך אכפת.

הם חשבו להקים יחד משפחה. אפילו את השמות משפחה שלהם הם כבר חיברו.

שלחתי לו כמה הודעות. משתדלת לא להציק, ולא לשאול שאלות, רק להראות לו שאני איתו בצערו.

חמישי.

היה לי ראיון עבודה נוראי. לא רוצה לספר על זה.

ראיון עבודה ראשון בחיים שהלך בצורה הכי גרועה שיש.

מטעויות לומדים.

שישי.

גן חיות עם התיירים האמריקאים. באמצע, הילדה האמריקאית מחזיקה לי את היד מרצון.

סתם ככה, כשילדים נותנים יד למישהו מרצון, זה אומר שיש ביניהם קשר טוב.

נתתי לה צמיד שלי כמזכרת, ועשינו יחד תמונה.

אחיה הקטן, לימד אותי איך סופרים באידיש, אני לימדתי אותו לומר "צהרים טובים" והוא התחיל לומר את צמד המילים לכל מי שפגש.

חזרנו מוקדם למלון,  הרווחתי 100 ₪. ליום אחד.

והם חוזרים הביתה לארה"ב השבוע.

האנגלית נדבקה בי יותר מידי. בבית כל משפט שני שלי הוא באנגלית.

למדתי המון מילים חדשות, (למה דווקא עכשיו אחרי החוץ?)

בשבת קראתי את כל הסיפורים שכתבתי פעם. לפעמים, טפחתי לעצמי על המצח, כשאני לא מבינה איך הייתי כותבת כאלה סיפורים מטופשים ומשעממים, מפרסמת אותם, ומצפה שיגיבו עליהם.

אבל כמה מביניהם היו באמת טובים.

(לדעתי)

השבוע הזה היה מדהים. בקושי הייתי בבית, והכרתי אנשים חדשים.

שחר, זה בזכותך.

נסעת לאנשהו, וכבר שבוע אתה לא מתחבר, ואני הצלחתי להתמודד לבד.

"אנו חיים על תקשורת.

כאשר משתנה התקשורת שלך עם אדם אחד,

יחסיך עם כל האחרים

ישתנו גם הם.

ישתנו יחסיך עם עבודתך

ואף יחסיך עם חייך.

ויחסיך עם עצמך

גם הם ישתנו"

"אני רוצה לספר לך על הרגשות שלי" של מ.איטו. קניתי את הספר אחרי הראיון עבודה הלא מוצלח.

הלוואי והייתי יכולה לתת אותו למישהו במתנה, אבל לבנתיים הוא נשאר אצלי.

ספר מעולה.

( ועוד משהו על מצעד הגאווה שמתקדם בצעדי ענק:

ישנו עלון שבועי שאנחנו מקבלים בבית כנסת מידי שישי. הוא עלון דתי לאומי שאני אוהבת לקרוא אותו רק בגלל שהרב שאני מכירה כותב בו. והוא לדעתי הרב הדתי לאומי הכי נורמלי שיש.

אבל אז, הגעתי למשהו שכתבו שם והעליב אותי (הייתי יכולה גם לסרוק, אבל זה לוקח יותר מידי זמן)

"אפשר לבטל את המצעד הגועלי הזה" (זאת הכותרת)

טוב, אין צורך להגיד לכן כמה ביזיון וטומאה יגרור אחריו קיום מצעד של אנשים עם בעיות זהות מינית שרוצים להפוך את נטיותיהם ההפוכות למקור גאווה, ועוד בירושלים עיר הקודש, נכון?...."

יש המשך כמובן. אני נעלבתי מהמילים הבוטות. וכתשובה על זה, אני מצוטטת את מה שהידיד החסיד-חרדי לשעבר כתב ביומנו על העיניין-

(אני לא יודעת אם הוא מסכים שאני אפרסם את היומן ועכשיו זה לא הזמן המתאים לשאול)

"אבל אל תשכחו, שאני העומד כאן הוא רק דוגמא למה שמצוי לכם בבתי הכנסיות, בבתי מקוואות, בישיבות, בכוללים, ב"חיידרים". אולי איבדתם את הכיוון? אני ואתם נוצרנו מאותו חומר, מאותו חטא קדום של אדם הראשון, היצרים שלכם אינם שונים שלי, האם חוטא לה' מובדל? הרי סוף דבר הכל נשמע. האם דמעתכם שווה יותר מדמעתי? מצעדי הגאווה אינם אלא להזכיר לכם שה"תועבה" שלנו מצויה היטב גם אצלכם. קשה לי לכתוב נגד ציבור שחייתי איתו כ-10 שנים ואותו אהבתי, למרות שמגרעות גם לו היו. השוורצע יכול ללמד גם אתכם דבר או שניים. אולי תאמרו לי יקיריי, במה חטאתי? "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה, תועבה הו(י)א", "ונכרתה הנפש ההיא מישראל" (ויקרא י"א) , אם רק היה לכם מושג כמה דנתי בסוגיה הזו, כמה לילות של "ביטול תורה" נעסקו ביני לבין עצמי על סוגיה זו מחפש כל קש להיאחז אז בהומופוביה של עצמי ולהמשיך באירוסיי. עד שקצה נפשי, עד שנחנקה נשמתי, עד שבשרי סלד ונגעל, עד שתמו הדמעות בעיניי הייתי כבר כמת, הייתי בגוף מלא רמה ותולעה אבל לא חי. איני מאשים את הקב"ה, אני אוהב אותו כל כך, בזכות האהבה שלי אליו אני כאן היום, אני רק עצוב שלא שיניתם את עצמכם, לקחתם שנאה וקידשתם אותה, וכי אדם שאוכל בכיפור עוונו פחות מאדם שעובר על משכב זכר ? שניהם כרת, שניהם מיתה בידי שמיים (דמעות)... ....(דילוג על כמה מילים) אתם יכולים, חכמים ואנשי מעשה לשנוא אותי ואת אשר לי, אבל אני אוהב אתכם ואני מאמין באמונה שלימה שיום אחד, לא חשוב מתי, אתם תבינו ותפסיקו לסקול ילד חרדי הומו באבנים (דמעה), לדקור אותנו במצעדים, להפגין בורות כה גדולה על מי אנחנו ומה אנו. הלוואי ויכולתי לשנוא אותכם, לתעב אותכם, הלוואי... אבל איני יכול, אני כל קשור בעבותות של אהבה, כלפי עצמי וכלפי הבורא, שאיני יכול לתעב עולם שלם שחייתי בו, אולי זו הבעיה שלי, אבל זו האמת הכואבת שלי. אל תשכחו שכל מה שברא הקב"ה בעולמו, ברא לכבודו, בואו נתנהג בהתאם. כי אין תירוץ לאף עבירה, לאף חטא, לאף ביזוי ופשע תחת שמו."

וזוהי תשובתי.

ולאותו אחד ששלח לי את המייל לחתום על העצומה,- למה חשבת שאני אחתום? זה אחד הדברים שהכי העציבו אותו שדווקא אתה, שלחת לי את המייל הזה.

שבוע טוב,

(אני מרגישה מצויין לבנתיים)

-יופ-