כולם ידעו שהיה בו משהו מושך לא במובן החיצוני, אלא להפך.

הוא שחום, בעצם תימני. אבל מהתיימנים היפים. אותם אלה שזקן צץ בגיל שמונה עשרה, עם אף סולד, ועיניים ענקיות ושחורות, שמסתכלות עליך ישר לתוך הלב, חופנות ובודקות טוב טוב מה הבעיה, או מהי השמחה;

עיניים שנותנות לך את ליבם, כדי שתרגיש עד כמה הם מבינות אותך;

עיניים שמורידות דמעות יחד איתך, ומחבקות למרות שהידיים עצמן לא נשלחות קדימה;

והידיים, הן ידיים שיודעות מתי לחבק יחד עם העיניים, ויודעות מתי למחות דמעה.

וידיים, שמתחפרות בשיער ברגעי מבוכה, וידיים שמושטות לעזרה.

כשהייתי אוחזת בידו, ולוקחת אותו איתי לתל אביב, הוא היה לובש חולצה חומה וכובע תואם, כמו אותו אחד שראינו מול החלון ראווה בחנות של "וואנס" בקינג ג'ורג'.

אומר "מה 'כפת לי" על התאום, מגרד בשיער בבישנות, מקווץ את העיניים ומחייך.

הוא היה רגיש, אבל עכשיו לא כל כך, החיים חיסנו אותו כמו שהוא, למרות שבלבו יש הרבה תפרים של כאב שנפתח, והוא בכל זאת מחוסן.

כשמישהו היה מעליב אותו, או עושה משהו בניגוד לרצונו, הוא היה מתמודד בצורה בוגרת ששייכת רק לו.

כי בסך הכל, הוא היה אז ילד בן שש עשרה, עדין צעיר ועדין שובב.

ובכל זאת, עוד אז הוא לימד את עצמו להתמודד, ולבלום, ולחייך ברגעי מבוכה, כמו באותה פעם בתל אביב.

לפעמים הוא היה אוחז בידי, משיב אותי על המיטה, יושב לידי, ומסתכל לי עמוק לתוך העיינים, משפיל לפתע את ראשו לרגליו, ושותק.

כל כולו הביע את מה שהוא רוצה לומר ולא יכול. ואני, בעצם כולם, תמיד הבנו.

כשם שידע להביע את עצמו ע"י שתיקה והסתגרות, כך ידע להבין אחרים כשהיו מתנהגים באותה צורה.

ואז, הוא היה אוחז בידם, מושיב אותם על המיטה, יושב לידם, ומסתכל להם עמוק לתוך העיניים, מלטף גב יד, מנגב דיעה, ואומר משהו טוב.

משהו שרק הוא יודע להגיד, בטון שמתאים במיוחד לכל אדם ואדם. לכל נשמה טמאה מפשע, או להפך- טהורה מעוון.

אחרי הלימודים, הוא היה סוחף את כולם בקסמיו, והולך איתם לבלות עם תיק על הגב. הם היו יושבים על ספסל, או מלקקים גלידה, או, להנאתם, מנגנים על גיטרה באמצע הרחוב, ושרים בקולי קולות, ומחייכים כאנשים המאושרים בעולם.

באיזשהו שלב, בנות שלוש עשרה העריצו אותו, הורים ציפו שיתחבר לילדם, ומחנכים עודדוהו להמשיך בדרכו.

שוב, למרות שהוא היה רק בן שש עשרה אז.

והיום, גם אני לא יודעת בן כמה הוא, לפעמים, בעיני, הוא מבוגר. כבר יש לו ילדים קטנטנים, ואישה שזכתה.

לפעמים הוא עדין בן שש עשרה, כמו אז, תמים ושובב, וכנה ונכון.

הלילה הזה, הוא הלילה הראשון שבו אני לא לוקחת כדורים.

גמרתי איתם סוף סוף.

:)

אני זוכרת שהיו לי הרבה חששות בהתחלה

שממש פחדתי לקחת

ובסוף הצלחתי!

עוד מעט כבר יהיה מותר לי להיות בשמש, ולעשות ספורט, ושעווה (טוב זה עוד חצי שנה),

ולשתות הרבה יין בקידוש  

והקטע למעלה... לא יודעת על מי ועל למה, פשוט נשפך.

-יופ-