עלינו זו ליד זו על הגבעה הקטנה ליד בית הספר, בשביל להגיע למגרש של הצופים.

אני לבשתי תלבושת, כי היה זה היום האחרון של מחנה הקיץ, והיא לבשה מכנס חאקי, וחולצה כחולה עם מחשוף ענק.

היא היתה בת 25, ואני בת 17 (וחצי), והיא החזיקה מצלמה ביד, ומאחורה היה את התיק הגדול.

נכנסו לי קוצים לנעליים, אך בכל זאת לא עצרתי כדי להוציא אותם והמשכתי לעלות איתה על הגבעה.

זאת היתה הפעם הראשונה, שהמילים נשפכו לי מהפה, בלי גימגומים, בלי מחשבות, ולא מוח שמתרוקן פתאום. להיפך, הכל יצא החוצה.

מידי פעם, נעתקה לי הנשימה, כמו שקורה לי לפעמים כשאני מתרגשת, או מפחדת, או פוגשת אנשים חדשים.

כשהגענו למגרש, אמרתי שאני חייבת לשתות, ופעם ראשונה שלא היה אכפת לי לשתות מבקבוק של מישהו אחר. אבל היא אמרה שאין לה.

ישבנו כחצי שעה על הגדר, ודיברנו. עניתי על שאלות, הסברתי עיניינים, ושום דבר לא נתקע.

ואז, כשכבר ממש לא היה לי כוח, בגלל הנשימה, עצרתי. ואז היא אמרה, אז נצלם?

ואני אמרתי אוקיי. ועמדתי איפה שהיא בקשה, מאוחרה. בלי שיראו את הפנים

והיא צלמה.

והיא אמרה, שתשלח לי באימייל את התמונות, והחלפנו אימיילים.

ונפרדנו, ורציתי לתת לה נשיקה על הלחי, כמו שעושים כשחברות נפרדות, למרות שאני בד"כ לא עושה את זה. אבל התביישתי.

וכשחזרתי הביתה, חשבתי מה בדיוק לומר לאמא, ואיך, ואז כשאמרתי, היא ממש נבהלה. ואמרה אפילו ששיראל יכולה לגרום לי להגיע לזנות.

וכשחשבתי על זה, התעצבתי, והלכתי לשפוך את "טימטומי" על הבלוג, ועל שחר, ועל משה, שעודדו. ואמרו לי שזה בסדר.

(תודה)

וזה באמת בסדר, כשחשבתי על זה.

כי יקחו רק תמונה אחת, וזה למטרה טובה, ולא רואים לי את הפנים, כי אני עומדת עם הגב, ולא מזהים מי אני.

אבל היא, שיראל, אמרה שתשלח את התמונות, אבל לא שלחה.

עדין.[?]

דין ביקשה שאבוא בשבת. לאחיה יש שבת חתן ו, "תבואי אוקיי?" אז באתי. בלילה. כי לא רציתי אחרי זה שהיא תתקשר ותגיד, למה לא באת? אז באתי. והתביישתי נורא.

והיא הכניסה אותי בין כולם והושיבה אותי בראש השולחן ואמרה, "תביאו לה צלחת" ואני אמרתי, "לא, אני מפוצצת" כי באמת שלא היה לי מקום.

"אז אני אביא לך אבטיח" היא קמה משולחן והולכת. וחוזרת עם פופייסים (שלוקים/שלגונים) קפואים, וגרעינים שחורים. ושמה לידי ערמה של גרעינים ונותת לי פופייס ביד. אז את הפופייס אני לוקחת, כדי שהיא לא תעלב, למרות שהיה לי קצת קר. ואת הגרעינים אני מעבירה לאחותה, כי אף פעם לא ידעתי לפצח.

וחזרתי הביתה קצת מאוחר, והרגשתי נהדר. כי כבר חצי שנה שלא נפגשנו בשישי בערב, וצחקנו הרבה, ודיברנו.

בשבת קראתי ספר, שנתן לי המון פוש לכתוב,

(הסיפור על השואה נתקע :| )

נמרוד, תודה על ההמלצה (למרות שלא תקרא את זה כי אתה לא בארץ אבל בכל זאת)

אה, וגיליתי ש"היידה" זאת מילה ברומנית.

-יופ-

(השתניתי נכון? תגידו. ככה אני מרגישה בזמן האחרון.)